שנות השישים המאוחרות ותחילת שנות השבעים היו תקופת הזוהר של השירים הרומנטיים של פסטיבל סן רמו. כוכבים כמו בובי סולו, ג'וליטה צ'ינקואטה, אדריאנו צ'לנטנו ואחרים היו האחראים לכך. השירים הללו הפכו לנכס צאן ברזל, שכולם שרו אותם באיטלקית, והם חוזרים ומושמעים עד היום על גלי האתר. הצירוף של השפה היפהפיה, האיטלקית, והקסם של המוזיקה בקולות הנפלאים - נחרטו עמוק בזכרון הקולקטיבי מאז ועד היום. אם כי היה קצת מוזר לשמוע את חלקם מושרים בתרגום לעברית, אך חלקם שבוצעו באיטלקית פיצו על הכל. הפרפורמרים המקסימים לא רק שרו בקולות שהפתיעו ברמתם, אלא גם שיחקו אותה נהדר. זאת - הודות לבימויו של יורם לוינשטיין עצמו, בקטעי המעבר ובשירים עצמם, שארגו אותם ליחידה הומוגנית אחת. אך לא רק. הריקודים שרקדו השחקנים-הזמרים היפים והיפות היו פרי עיצובו המוצלח והכה אותנטי של עומר זמרי (בוגר בית צבי לשעבר, כוריאוגרף ורקדן בעצמו). כל המופיעים היו חטובים, יפים ויפות ברמה.התזמורת החיה על הבמה, בסאונד הנכון, הוסיפה לעושר הבימתי. כך שמכל אלה, עם השמלות והתלבושות הנוצצות שעיצב ברק בן אבינועם, ועיצוב הבמה המרהיב של אדם קלר, עם התאורה הכה מיוחדת של אייל תבורי -לפנינו הצגה מושקעת ברמה של תיאטרון מקצועי מאד. לכן אין תמה, שלאחר שההצגות בסטודיו תסתיימנה במוצ"ש, ה-14.3, הן תמשכנה באולם מרכז דוהל היפה בין ה18.3 עד ה-21.3. תקוותי שההצגה תמשיך לאור הצלחתה לעלות עוד ועוד, כדי שכולם יזכו להינות ממופע מוסיקלי כה מרהיב ומרחיב את הדעת והנפש גם יחד. תום גראציאני נתן הופעה מושלמת וסוחפת בשיר CUORE MATTO, תוך נענוע ירכיו כמו אלביס פרסלי אז, כולל הבלורית ונענוע הירכים. עידן אשכנזי כבש את הלב עם השיר ZINGARA, שעד עכשיו הוא מתנגן בראשי. כך גם רועי ויינברג הזכיר לנו את השיר הנודע "צ'או צ'או במבינה", ומוריה בן הרוש עם חנן שוורצברג ואליאור אמסלם ביצעו את השיר NON HO LETTA - הרומנטיות בשיאה. כך גם השלישיה עופר רוטנברג, ספיר דרמון ותום גרציאני ריגשו בביצוע השיר "רחוק מהלב" LONTANO. אלין לוי שהייתה המנחה של הערב, ביצעה את הרקע לשיר המפורסם של דלידה ואלן דלון "PAROLE" - מילים. אלא שבמקום שהזמרת תשיר והגבר רק יהמהם ברקע - כאן הסולן היה אורי עטיה, שגם הרשים מאוד בשיר "VOLARE". כדי להוסיף צבע למופע, התוסף שירה של כרמן מירנדה "ממבו איטליאנו" בביצועה החינני של מיכל אבו. מוריה בן הרוש שרה את שירו של אדריאנו צ'לנטנו "ZUCCHERO". וכך כל שאר השירים שלא מנינו, שצבטו בלב, הקסימו ביופי המרהיב של ההופעה, ויצרו מופע שחבל להורידו מהבמה, מבלי שכל אחד יוכל לראותו, אלא רק בימים הספורים שנותרו. אם להתוודות על האמת - הייתי כמהה לראות זאת עוד פעם. כזה תענוג - שמהווה מתאבן לראותו שוב ושוב. איזו הצלחה לסטודיו יורם לוינשטיין - שלא רק מוציא מתוכו שחקנים משובחים המככבים על בימות גדולי התיאטרונים וכן בסרטים, אלא מוכיחים גם את יכולתם ליצור מחזות זמר, כמו שהעלו בשנה שעברה את "שיקאגו" ועוד מחזמרים מוצלחים. הידד להפקה עשירה ומוצלחת זאת, בתקווה שתימשך.