את פרס ישראל לשירה וספרות, היה ראוי לתת לדורי פרנס המתרגם המופלא על מלאכת המחשבת של תרגום ההצגה. השילוב של שפה גבוהה ויפהפיה עם ביטויים שרק הצעירים כיום משתמשים בהן - עושה מהמוצר משהו מדגדג בחוש הצחוק בלי הרף, מענג את האוזן ומתמזג בצורה עילאית עם מוסיקת הרוק המקורית שכתב במיוחד להפקת בית צבי נתן סולומון. אפשר לכנות זאת מחזמר עברי מקורי על בסיס הקומדיה של שייקספיר. כשפוסעים לתוך אולם גרי בילו בבית צבי, לוכדת את העין התפאורה המדהימה, עוד בטרם שרואים בתכניה את שמו של גדול מעצבי התפאורה בישראל בעשרות השנים האחרונות - סשה לישיאנסקי. שילוב הטכניקות המגוונות בעיצוב הקוביסטי-קונסטרוקטיבי שנולד בראשית המאה ה-20 וכיום נראה חדיש מתמיד. היותו של לישיאנסקי מהנדס במקורו, מעניק לו את היכולת להקים מבנים מצורות אלו, שישרתו היטב את הסיפור באופן המכסימלי. המוזיקה הרוקיסטית גורמת לגוף להתנועע ולזרום בקצב עם המתרחש. אין כאן מונולוגים המתארכים לעייפות. המחזה קולח כאן בתמציתיות ובטמפו, והמשחק המובע בפניהם ובתנועות הגוף של כל שחקן ושחקנית מהקאסט הענק, גם בעת שתשומת הלב מתמקדת בדובר מסוים - מעניקה תמונת במה עשירה במיוחד,כמו גם התאורה המעולה של סשה סיקירין, ומדגישה בכך את עליונות התיאטרון על הקולנוע והוידאו. ולא יעזור דבר - התיאטרון עומד מעל לכל אלה, והחוויה כאן כה עשירה וצבעונית, שאסור להחמיצה. הסיפור הטראגי לכאורה, והמסתיים בחדווה וגיל, על המשפחה שנקרעה בסערת סופה על אניה, חלקם הגיעו לעיר אחת וחלקם לשניה - מסופר מהתחלה בשירתה של נעמה פרידמן, כזמרת רחוב וגם חלק מהתזמורת החיה, וחוסכת זמן במה לצפיה. וכך הקהל מוכן להתלקחות של חוסר אי-ההבנה בין התאומים-האחים והתאומים-המשרתים, הנפגשים בעיר סירקוז. היותם כה דומים של גיל כהן ונדיר אלדד עם קולו הנדיר, מסחררת את הצופים בניסיון לדעת מיהו מי. כך גם המשרתים - נאור מזרחי שכה נגע ללב במשחקו ב"הבחורים בדלת ממול" וכן יהב קדוש שכה הרשים בהצגות הקודמות בתפקידים דרמטיים כמו ב"החגיגה", כאן הם מצחיקים ומלבבים במלוא כשרונם, המוכח גם כקומיקאים ולא רק כשחקנים דרמטיים. אמירה המתייחסת לכל הקאסט הגדול כאן. אשתו של אנטיפולוס מאפסזוס, אנסטסיה פיין, כובשת את הבמה בסערת הנפש שלה, בטמפרמנט הסוער, ביכולתה להרשים בכנותה, בקסם שלה ובהיותה האישה הנשית האולטימטיבית. כך גם משכנעים נעמה לוינגר כלוצ'אנה אחותה, הודיה אביטן כגבר וכאשה, לה צריך להודות על עיצוב התנועה והכוריאוגרפיה היפהפיים והמדהימים בהצגה; נדב הנדלר בהופעתו כשוטר הנח-נח, כקריקטורה של דמות מהפוליטיקה העכשווית; קסניה מרקוזה נהדרת ומרשימה כטבחית, שאובזרה בתחת וחזה קולוסאליים; סיון רוזנברג כזונה הסקסית, שחר פולק שהיה האב הדרמטי ב"החגיגה" - כאן הוא אבי התאומים שהופרד מאשתו, שני דרורי, המתפקדת גם כאם המנזר; וכל יתר המשתתפים המרובים. אך המפתיע מכולם, בתפקיד הדוקטור, וכמגרש השדים הוא אבירם אביטן. עם פאה כסופה ארוכה, עם לבוש שחור ומפחיד, הוא נותן קטעים מרהיבים ומפחידים את כל הקהל בסירקוז. ששיאם - בשיר שהוא שר.חובה לציין שאת תפקידי הנגנים בתזמורת ממלאים לפי הצורך השחקנים מההצגה, כמו למשל שחר פולק, אבי התאומים, שגם מתופף ואחרים. לסיכום, כל השחקנים - בתפקידים קטנים או גדולים, לא שובתים לרגע במשחקם על הבמה, והקהל סופג חוויה טוטאלית סינמסקופית. התענוג - ענק. מצב הרוח ביציאה מהאולם - עילאי. שווה במיוחד לאור האווירה הדיכאונית שמשתדלים להשרות עלינו המתחרים לכיבוש הכס המכוונים בידי "ידידי" ישראל מבחוץ. הצגה - משו-משו.