כעשב השדה

את ספר שיריו החדש של יאיר בן-חור, "העשב נרדם בשדות", אפשר לחלק לשניים: את אלה שנכנסים פנימה אל עצמו, ואת אלה שיוצאים החוצה אל ההוויה שסביבו. כתבתי על ספרו הקודם ובאתי אל ספרו החדש מתוך סקרנות אוהדת לראות מה נמצא לו בדרכו. בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה הַכֹּל נִרְאֶה גָּדוֹל הַיּוֹם שֶׁעָבָר מִתְעַצֵּם וְצוֹמֵחַ וְלִפְנֵי זְרִיחָה מִתְלַבֵּט אִם לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל ("התבטות", עמ' 21) זהו לטעמי שירו המכונן של הספר הזה, שלבטים לא מעטים יש בו בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין לילה ליום, בין אהבה לשנאה, בין תקווה לייאוש. בין הרצון לחיות לבין היגֵעות מהוויה שאין בה אושר וסיפוק. וזה בינו לבינה, כמו שבינו לבין המציאות שאנו חיים בה, וזה בינו לבין חיי עצמו בכלל. ובעקבות זאת, ובעקבות השם שהעניק לספרו, שהוא שורה מתוך אחד השירים, אכן נשאלת השאלה שמא היינו כעשב השדה, רדומים, דוממים, אולי נרמסים. כאלה שזקוקים לשעות לילה קטנות ואפלות שבהן המחשבות שונות, והדברים נראים כיד הדמיון כדי למצוא נוחם ועזוז במה שיש לנו ועל מה שאין לנו, כמו גם על מה שיש לידנו, שסביבנו. והשאלה כאן גדולה ומייסרת, אותה שאלה שהמלט התייסר בה: "להיות או לחדול?" - וכבר בשעה שמאיר היום נראים הבקיעים הראשונים, קרובים כל כך, ממשיים יותר. הִיא בְּשֶׁלָּהּ, הוּא בְּשֶׁלּוֹ הִיא כֻּלָּהּ, הוּא עָדִין לֹא. הֵם מֵחַפִים עַל הַבֹּסֶר מְיַשְּׁרִים אֶת הַקֹּטֶר מַשְׁלִימִים אֶת הָחֹסֶר וְחוֹלְקִים אֶת אוֹתָהּ מִטָּה חֲלוּקִים עַל אוֹתוֹ מַצָּע. ("מצעים", עמ' 25) מטבע הדברים, אולי שלי, אתרכז בחלק השירים האישיים יותר - אך אומר כי לאחר שקוראים את הספר כולו נעשות השלכות אפשריות על כל שורה, גם מתוך האישי אל עבר הכללי. לאחר שיודעים איך הוא חש בתוך ההוויה הלא מסופקת שלו בתוך עמו, בתוך ארצו, אפשר לתת לדברים פירושים חופשיים, שונים ולעתים אף יכולים להיות מוטעים. כי לא פעם ניתנים פירושים על-ידי קוראים שהכותב לא התכוון אליהם, אבל בכל זאת מי שמחליט מה נכון ומה לא הוא הקורא על-פי מה שחווה מן השורות, וזאת התוצאה. זה "הסיכון המקצועי" של הכותב. סופר יכול ליצור דמות בדיונית, לחדור לתוכה במיטבו ולנסות לחוש ולחשוב כמוה, משורר פחות מכך. השירה קרובה יותר, ככלל, לתחושותיו של הכותב והיא מהולה לא פעם בדם לבו, וגם כאשר הדמות בדויה הרי אפשר להניח כי זו נבדתה מצלו של הלב. נוֹחֵת עֲרָפֶל בַּאֲוִיר, לַח וְדָהוּי, וּבֵינֵינוּ אֵין דָּבָר. חָלָל רֵיק קִיר לָבָן עָכוּר בְּחֹרָיו וּבֵינֵינוּ אֵין דָּבָר. (מתוך "רמון עשן", עמ' 57) כך גם המשכו של השיר, עשן ותו לא, וכשזה מתפזר נוכחים בשיממון שביניהם. כתבו פעם כי "מיטב השיר כזבו", אך איני משוכנע שזה אכן כך. דומה לא פעם כי מיטב השיר הוא דווקא התוך שבו ומיטב השירה נובע מבפנים, מתוך הפרטי, מתוך האני שבתוכנו. לכן אפשר ששורות אלה הן בהחלט על מה שבינו לבינה, כשם שאם נרצה תהיינה אלה שורות של טרוניה לגבי תחושת חייו וההוויה בכלל, דברים שמגיעים גם הם לידי ביטוי בדפי הספר. ובכן האם הם יחד מתוך אין-ברירה, כברירת מחדל, או זה מצב שנקלעו אליו כדרך רבים ומשלימים אתו, משלימים אותו, לא רוצים לנתץ את המעט שעדיין יש אם הוא קיים. וּבֵינֵינוּ הַשֻּׁלְחָן נְטוּל כִּסְאוֹת לָשֶׁבֶת לְצִדּוֹ אֲנִי מִיָּמִין, אַתְּ מִשְּׂמֹאל. וּבֵינֵינוּ הַחֲלוֹם שֶׁהִתְרַסֵּק לִרְסִיסִים בְּפִנַּת הַחֶדֶר אֲנִי עוֹלֶה, אַת יוֹרֶדֶת. -------- וּבֵינֵינוּ הָעוֹלָם, כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וְזוֹרֵם כְּנָהָר אֲנִי טוֹבֵעַ, אַת טוֹבַעַת. (מתוך "בינינו", עמ' 61ׂ) כי הפרט הוא כאותה סירה קטנה בלב ים, כמעט אינו נראה והים בשלו. כך הוא חש בתוך העולם הגדול, שהוא נעשה בו מקרוסקופי ושקוף, והיחסים שלו אתה נותרים העניינים שבינו לבינה בלבד ולא עניינו של העולם שאינו רואה אותם, אף לא עניינו של מי שכלאחר יד ברא אותם. מה גרם למרחק שביניהם, בן הדמויות האלה שמצטיירות בשירים, לא ברור, אבל ברור כי הוא קיים ומשמעותי ועושה ביחסי האישות שלהם ובתחושותיהם שַמות. ואם נוסיף, נראה בשיר הבא כי היא אף מתנכלת לו, מוכיחה אותו, מייסרת. לילותיהם אינם אהבה אלא דרמה של התחשבנות. הוא חש עצמו פצוע, חש כי הוא הפצע עצמו וכי אין יד מנחמת שתמשח אותו. בלילה המסוים ההוא דומה שנקרע הקרע, שבו הוא לא רוצה לראות שוב את עצמו. ואם אמר שאינו רוצה לראות את עצמו, שמא הוא מצדיק אותה? האם זו הודאה כי האשמה אינה אלא בו? האם נגעה בצד האפל שלו? הצד שהצניע וניסה לחיות אתו? וּבַלַּיְלָה הַהוּא דָּרַכְתְּ עַל יַבֶּלֶת וְגָרַמְתְּ לִכְאֵב מְיֻתָּר. כִּי בַּלַּיְלָה הַהוּא הִתְפַּשְּׁטָה הַצַּלֶּקֶת הֶעֱמִיקָה חָדור וּפָרְצָה אֶת גְּבוּל הַמֻּתָּר. וַאֲנִי אֶת פָּנַיִךְ הֵסַטְתִּי פֶּן תִּרְאִינִי בְּפִצְעִי וַאֲנִי אֶת עֵינַי עָצַמְתִּי שֶׁלֹּא אַבִּיט בִּפְחָדַי. כִּי בַּלַּיְלָה הַהוּא דִּמְעָה מִתְרוֹקֶנֶת הִתְכַּסְּתָה לַחְלוּחִית יְבֵשָׁה. הִנֵּה אַת כְּבָר פּוֹנָה, מִתְכּוֹנֶנֶת לִסְטֹר בְּפָנַי אֶת הַבּוּשָׁה. ("יבלת", עמ' 68) בספר שיריו הקודם, "תחילת הזריעה", היה נתון בן-חור לדילמות של אוהב-לא-אוהב, שמח-לא-שמח, כואב-לא-כואב, והנה כאן הכאב ברור ודומה שהתפתחה האְשָמה ואף טינה. המלנכוליה אינה מרפה מספר לספר. אני נוטה לחשוב שאולי הוא מטיל את האשם במצב על עצמו, ואם לא על עצמו אזי על בוראו. האם נברא מלכתחילה חסֵר, פצוע, פגיע, נתון לקשיים, שכך נעשתה תחושתו? דומה שהוא טוען זאת כלפי אלוהי הבריאה, מי ששם לו מכשולים עם היוולדו. מכשולים שהוא אף מוזהר מפניהם, באיזו מחווה לא ברורה ואולי חומלת משהו, כדי שידע להתמודד אתם. כי נראה שאלוהי הבריאה, ציני שכמותו, רוצה אותו מתמודד. כי הוא אוהב לא פעם לאתגר ולבחון אותנו לבל נשעמם אותו. ישחק לו הנער לפנינו, אולי אומר אלוהים החנון והטוב למלאכיו, יהא נא הנער הזה גלדיאטור קטן מתחת לשמים. אֱלֹהִים אֲחֵרִים חָלְפוּ עַל פָּנַי וְיָצְקוּ בִּי פֶּסֶל וּמַסֵּכָה שַׁלְּבוּ זְרוֹעוֹת וְנַחֲתוּ לְיָדִי לְהַתְרִיעַ עַל מִכְשׁוֹל וּמְשׂוּכָה. (מתוך "פֶסֶל", (עמ' 74) הנה כך הוא מוזהר, ואילו לה הוא אומר, כואב אבל גם מוכיח, כשאהבה דחויה מודחקת וסתורה אליה עדיין שוכנת בלבו: כְּשֶׁאַתּ אוֹיֶבֶת אוֹתִי, אֲהוּבָהּ, קָשֶׁה לִי לֶאֱהֹב. (מתוך "הסבר", עמ' 101) מטבע הרגשות שבנו נטפלתי לשירים האישיים שבספר כדי להתרכז 1שלא להאריך את היריעה, על שירי האווירה שאולי אפשר, כאמור, לפרשם גם אחרת. ולא אומר שהתרכזתי בחלק זה משום מציצנות של סוקר, אלא בעקבות רגשות של קורא שחווה קריאה ורגשות מובעים של אחר, שמצליח להתקרב אליו. ולא סתם רגשות אלא רגשות מוחשיים ונוגעים שבן-חור מצליח לטעת, ביחוד כאשר אלה מוטלים עליך בגוף ראשון, ולזכותו אומר כי במרבית שורותיו הוא כותב בלי פתוס מיותר. עם זאת ובשונה מכך, אביא לסיום רשימתי, שכמובן אינה יכולה להכיל את כל הספר שורות שעשיתי מאמץ לקרוא אותן מתוך ראייה אירונית, אף מעלת חיוך. זאת בתקווה ובאמונה שאכן תוך חיוך אירוני נכתבו הדברים על-ידי כותבם ולא אחרת: לְכָל אוֹהֲבַי וּמוקִירֵי זִכְרִי, אַל תִּשְׁכְּחוּ לְהָבִיא פְּרָחִים גַּם הַשָּׁנָה, לֹא אֶת הַוְּרָדִים הַקְּבוּעִים, מָה דַּעְתְּכֶם עַל כַּלָּנִיוֹת? וַאֲפִלּוּ סִגָּלִיּוֹת מִתְקַבְּלוֹת עַל הַדַעַת. אוּלַי הַשָּׁנָה תְּגַוְּנוּ קְצָת אֶת הַבֶּכִי הַשִּׁגְרָתִי? אֲנִי מַכִּיר לֵצָן מַצְחִיק שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְסַפֵּר בְּשִׁבְחִי וְלוֹמַר כַּמָּה גָּדוֹל הָיִיתִי וְכַמָּה חֲבָל שֶׁהָלַכְתִּי, שֶׁנִּקְטַעְתִּי בְּאִבִּי בְּאָבִיב יָמַי. שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי דָּבָר בְּחַיַּי, שֶׁהָיוּ לִי תָּכְנִיּוֹת לָרֹב שֶׁהַשִּׁירִים פָּנוּ עֹרֶף וּבָגְדוּ, שֶׁהַזִּקְנָה כְּבָר לֹא מָה שֶׁהָיְתָה פַּעַם וְשֶׁהַשָּׁנָה כְּבָר לֹא אֲדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת לְעַצְמִי. (מתוך "גאולה", עמ' 31) ובכן אנחנו לא נבוא לשם בעוד שנה. ולא נבוא בעוד שנתיים. את הוורדים יקטוף בעצמו ויניח באגרטל על שולחן שבביתו. ואולי תשב אישה אהובה לצדו ולא מולו. והלילות ירגשו וינעמו והמצעים יהיו קמוטים עם שוך הלילה, ולצדו גוף חמים ומעורר תחושות אשר ירחיש דברים בלבו. ויקיים את מה שלא הספיק עדיין בחייו ולפחות את חלקם. כמו כולנו. והשירים? השירים לא יבגדו. הם יישארו, אולי יבטאו מצב חדש או תחושות אחרות אך הם לא עשויים לבגוד. הלא הם הטוב שבנו. אבל אולי נבגוד אנחנו.