בחוץ היכתה הסופה במלוא עוזה. בפנים ישב כלפו עמר, פניו לוטות בידיו. אוויר מעופש עמד בדירת החדר-וחצי המוזנחת. הגשם הלם בתריסי העץ הישנים, הרקובים למחצה, מאיים לתלשם מעל ציריהם.
כלפו התעטף במעילו. בבתים אחרים דולקים עכשיו תנורי חימום. יש גם כמה בתים שיושביהם יכולים להרשות לעצמם לחמם את מי הרחצה שלהם. אבל כלפו לא היה בטוח שהוא יכול להרשות לעצמו את ההוצאה הכרוכה בהפעלתו של הטוסטר החשמלי הקטן שניצב בפינת השולחן. על תנור חימום לא היה מה לדבר.
השפל הכלכלי לא היה, מבחינתו של כלפו, יותר ממושג מעורפל במהדורות החדשות בהן נהג לצפות, באמצעות מקלטי הטלוויזיה שניצבו בחלונות הראווה של החנויות למוצרי חשמל. הייתה לו תכונה מעניינת לכלפו עמר: הוא ראה את העולם מבעד למשקפיו שלו. כל המסביב יכול היה לעניין אותו רק בתנאי שהייתה לו השפעה מיידית וישירה על חייו.
מבחינתו של כלפו עמר, השפל הכלכלי הסתכם בעובדה שבמקרר הישן חיכתה לו ארוחת ערב בדמותם של עגבנייה, חצי כיכר לחם מאתמול, וביצה אחת, אחרונה. עכשיו הצטרפה לתמונה גם חוסר יכולתו להפעיל תנור חימום. לכלפו היה קר. הוא היה רעב, ומה שהדאיג אותו יותר: באופק לא נראה כל סיכוי שהדברים ישתנו אי-פעם לטובתו.
הוא הרגיש חסר אונים, לכוד, שבוי בנתיב ללא מוצא. הוא ניגש אל הכיור שהיה עמוס כלי אוכל מלוכלכים ושלה ממנו צלחת פח, מזלג וסכין קטן, משונן. אחר כך הפעיל את הטוסטר החשמלי הקטן שקיבל לפני שנים כמתנת חג ממעסיקו. עכשיו לא היה לו מעסיק, ונראה שלעולם שוב לא יהיה לו אחד כזה. הטוסטר התחמם והלך. גופי החימום הישנים שלו לבשו גוון ארגמן. טוב. אפשר לחמם מעט את הידיים מעל לטוסטר, ולעזאזל חשבון האנרגיה. אחרי המבול. אור הברק חדר מבעד לחרכי התריסים והאיר לשבריר שנייה את הקירות המתקלפים.
- "אלוהים", רטן כלפו (הוא נהג לדבר אל אלוהים חופשי-חופשי, ואלוהים היה עונה לו, לפעמים. כך, על כל פנים, סיפר לכל מי שהיה מוכן להאזין).
- "אלוהים", רטן כלפו, "איפה אתה? למה, לעזאזל, אתה לא עושה משהו? זה חיים זה? בלי עבודה, בלי אוכל, בלי חימום, זרוק בגשם בדירה מתפוררת? בלי עתיד? אם אתה לא יכול לסדר עניין, לא צריך. אני לא כועס עליך, באמת שלא, אבל אני לא רוצה להמשיך ככה. תוריד עלי איזה ברק ונגמור".
הטוסטר הקטן זימזם בעליזות נטולת דאגה. סופות רעמים אינן מפחידות טוסטרים. ברקים, ובכן, ברקים זה כבר משהו אחר. ודירתו של כלפו לא הייתה מחוברת לכולא-ברק. ההארקה החשמלית הייתה מנותקת, עקב ביצוע עבודות תשתית עירוניות. כך (לפי מסקנות צוות החקירה המשטרתי), מצא הברק את דרכו אל לבו של הטוסטר הקטן של כלפו עמר.
- "אז מה? יש לך טענות אל החיים?".
הטוסטר הקטן זהר באור אדמדם. החום שקרן ממנו התגבר והגיע, כמעט, לחום המופק בתנור חימום גדול.
- "אני...", (כך כלפו), "מי זה? אין לי טענות אליך, אתה טוסטר טוב, טוסטר קטן וחמוד, אני רק..."
- "קום על רגליך". כלפו קם.
- "של נעליך מעל רגליך". כלפו הסיר את נעליו וניצב, יחף, על הרצפה הקרה.
התקע נשלף בכוחות עצמו מן השקע שבקיר, ונישא על הכבל החשמלי המתפתל. הטוסטר המשיך לזהור באדום.
- "הושט לי את ידך". כלפו הושיט את ידו, לפת את התקע והברק זרם דרכו אל האדמה. בחוץ פסק הגשם. שמי הלילה התבהרו ואלפי כוכבים נצצו בהם. האוויר היה קריר ורווי אוזון. הסופה חלפה.
כך איבדנו את כלפו עמר. בימים ובשבועות שקדמו למותו, ראינו כולנו לאן העסק הולך, ולא יכולנו לעשות דבר. רצינו לעזור לו ולא ידענו איך. כמה שלא דיברנו איתו, ניסינו לעודד את רוחו, אמרנו לו שמצוקה חומרית היא חסרת חשיבות ומשמעות ביחס לרוח האדם. ניסינו ללבות בו תקווה לעתיד טוב יותר, להראות לו את האפשרויות הגלומות בחיים, אבל הבן-אדם, פשוט, החליק לנו מבעד לאצבעות.
מזון האלים "אלוהים", חשב האיש, "אתה באמת חתיכת בן-זונה עלוב. מכל הדברים שאמרו עליך, פחות מכל האמנתי שאתה כפוי טובה. כשאתה גססת, כלפו עמר סעד אותך והאכיל אותך באמונתו. אתה רוצה לדעת מה הוא אמר? הוא אמר שהאמונה היא מזונם של האלים. הוא אמר שאמונתם של אבותינו יכלה לכלכל אלים רבים, אבל עכשיו, פסה האמונה מן הארץ, ואיננו מסוגלים לספק אפילו לאל אחד כדי מחייתו.
"הוא אמר שעלינו להתבייש על שכך אנו נוהגים בך. הוא אמר שאתה נציגו האחרון של גזע נכחד. והוא החל להאמין בך, אתה יכול לא להאמין בכך עכשיו, מה זה כבר משנה, רק מתוך רחמים. אתה זוכר את הימים שבהם כל מה שבא אל קרבך הייתה אמונתו של כלפו? אולי זה לא היה הרבה, אבל זה היה מספיק כדי להשאיר אותך בחיים.
"ועכשיו, מה קרה עכשיו? עוד כמה אנשים החלו להאמין בך. פתאום קיבלת כוח והחלטת שאתה לא זקוק עוד למאמין כמו כלפו עמר. התחלת להסתובב בחברה מכובדת וחשבת שלא יהיה זה נאה להיראות, במקביל, בחברתו של אחד כמוהו.
"ובכן אלוהים, מה אני יכול לומר לך? טעית. אתה הוא זה שכלפו עמר היה צריך להתבייש בחברתו. הוא האכיל אותך באמונתו כשגססת מרעב, ואתה, כמו כלב משוגע, נשכת את היד שהאכילה אותך. תחשוב על זה כשמספר מאמיניך ילך ויפחת. תחשוב על זה כשהעוצמה בעורקיך תאט את קצב זרימתה, תחשוב על זה כששוב תהיה זקוק לנדבת אמונה כדי להמשיך להתקיים.
"והימים האלה, תאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר, הימים האלה הם קרובים הרבה יותר ממה שנדמה לך. בעצם, הם ניצבים מעבר לקיר. אלוהים, מוטב שתתחיל כבר עכשיו להתכונן לדרכך האחרונה. אתה עומד למות".
