טוביה נדב, בן 85, שהורשע ברצח שותפו, ליאון אדם, בשתי יריות בעורף ובראש, בקיץ 2004, נשלח למאסר עולם אותו הוא מרצה החל מאוגוסט 2004. עתה, לאחר שחלפו 11 שנים, הוא מבקש לצאת לחופשה. העילה לבקשה: שורה של מחלות זיקנה, ובראשן: מחלת דמנציה שבה לקה. משפחתו של הקורבן מתנגדת, מטעמים מובנים, לאפשר לו יציאות לחופשה.
בא-כוחו של טוביה נדב, עו"ד אבי חימי, הגיש בשמו בקשה לוועדת השחרורים, ונדחה. בקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נדחתה אף היא. בבקשת רשות שהגיש לבית המשפט העליון הוא מבקש להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על שילובו של טוביה נדב בסבב חופשות.
בקשתו של הרוצח טוביה נדב, נוכח מצבו הרפואי, מעלה כמה שאלות. מה באמת תפקידו של בית סוהר בחברה דמוקרטית? האם בהעדר עונש מוות רשאית מדינה דמוקרטית כמדינת ישראל לשלול חרותו של אדם הסובל מדמנציה מתקדמת גם כאשר האסיר "
אינו מודע לעצם שהותו במאסר ולסביבה בה הוא מצוי".
בפני בית המשפט הוצגה שורה של חוות דעת רפואיות. במרביתן הוצג מצבו הרפואי הקשה והמחמיר, כמי שסובל מדמנציה מתקדמת, זקוק להשגחה ולטיפול של 24 שעות, וכמי שבשל "פגיעה מוחית אורגנית בלתי הפיכה אינו מתמצה בזמן ובמקום".
בפועל, הרוצח טוביה נדב מוחזק כחולה סיעודי. מה טעם, אפוא, להחזיק את גופו בכלא, כאשר הוא עצמו, מחמת הדמנציה המתקדמת, אינו מודע כלל וכלל לעצם שהותו במאסר? מדוע לא לשחררו לילדיו ולנכדיו, כדי שהם יסעדו אותו בשנותיו-חודשיו האחרונים? בית המשפט יידרש לכך, ואף עליו להוציא הלכה מחייבת, שתאפשר לבתי המשפט בכלל ולוועדת השחרורים בפרט לחפש מסלול בתקווה שיפנימו: חובת העוסקים במלאכה היא לשמור על צלם אנוש, גם כאשר עסקינן בהכרעה בגורלם של פושעים גמורים.
