התפוד הלוהט של מחזהו של ארנה סקואן הסקנדינבי "בלרינה" החושף את מהות האוטיזם והשלכתו על כל בני משפחה, הוטל על כתפי הבימאי גיל וינברג שהופך את הנושא שכולם דוחקים מתחת לשטיח לדרמה עשויה היטב, על במה מעוצבת להפליא, תוך שההצגה סופחת אליה את הצופים וגורמת להם להתחיל להבין מה זה אוטיזם, והאם כדאי לשלוח את הילד האוטיסט למוסד, אם בכלל.
הנושא הכאוב אינו מהמקובלים לשיחה בין אנשים. מי שסובל מהימצאות בן משפחה כזה - נושא לרוב את הסבל ביחידות, כשלא תמיד שאר בני המשפחה נרתמים לתמוך. והמחיר הנגבה הוא איום.
הילדים האוטיסטים אינם מפגרים. הם פשוט במצב של התנכרות לסובב אותם, תוך חיים בבועה העצמית שלהם. אוטיזם אינה מחלה, וודאי שאינה ניתנת לריפוי. אך הורים שאוהבים את הילד האוטיסט, צריכים להבין את שפתו, את הרגישויות שלו, ולדעת להעטיר עליו רגש בכמויות בלתי נדלות שאינן נדרשות כלפי בן משפחה רגיל.
במחזה שכתב ארנה סקואן, שהכיר את הנושא על בשרו, האם, אדית, היא בלרינה לשעבר, שמצב בתה הצעירה נטל ממנה את כל כוחות הנפש, והביא אותה להתמוטטות עצבים ולאישפוז בסנטוריום. כשהיא משתחררת, אחרי שאת החווה שהותיר לה בעלה בהסכם הגירושין, איבדה בשל חובות - היא לוקחת את בתה מלי מהמוסד בו שהתה, לגור עימה בינתיים בבית מלון. סצינת ההכרות עם מלי ואמה, הנמשכת בחלק גדול מהמחזה שתרגמה רותי ויטל גלעד ועיבד וביים גיל וינברג בעידון ורגישות רבים, הכרות זו נמשכת אולי מדי, אך למי שאינו מודע לנושא מקרוב, היא הכרחית.
מלי מתנועעת בשפת גוף מעוותת משלה, ומשחק כפות ידיה הוא מלאכת מחשבת. היא לרוב חוזרת כמו תוכי על כל מה שאמה אדית אומרת לה, ובסצינה בה מבקרת אותן במלון רותי, העובדתהסוציאלית שצריכה להחליט אם ניתן להשאיר את הנערה בידי אמה, אך היא גם חברת ילדות, מלי חוזרת על דרישתה של האם "צריך להתנהג יפה אל רותי", בפני המבקרת.
הדיונים בין האם ורותי מגלים פרטים על העבר, וכל הפרטים הקטנים של התנהלותן, שפת הגוף העשירה של השחקניות והבעותיהן - המנותבות בידי הבימאי הכה מחונן גיל וינברג, הם הליבה של המחזה. חבל רק שמיכל מאיר דבירי שמשחקת את האם (תפקיד לא קל ותובעני) בולעת את רוב הטקסט, כך שהצופים מחמיצים את המסר בחלקו. לעומת זאת - מיטל נוטיק כמלי, משחקת נפלא, וראויה לכל שבח.
כרמל יחיה כחדרנית, מביאה ברגעים בהם היא על הבמה משב רוח של הומור, המרענן את הנושא הכאוב. גם
חן זכאי כרותי משכנעת במידה הראויה.
אך יותר מכולם, מהווים את העוגנים של ההצגה נאור מזרחי כ"בני" - בעלה לשעבר של אדית, בכנות משחקו הכובש, החם והמרשים; כך גם יהושע אינדורסקי כאחיה של מלי, אודי, משיב רוח במשחקו המצוין. שניהם עם נוכחות בימתית, קול צלול והיגוי ברור, מה שמהווה בימינו נכס נדרש לשחקן השואף להמשיך בתיאטרונים הרפרטוארים.חבל שהם נוטלים חלק רק לקראת סוף המחזה.
עיצוב הבמה המרהיב של זאב לוי ממש מושלם, ומשתלב עם עיצוב התאורה של איריס מועלם שכאשר הוא מפנה את תשומת הלב של הצופים ממקום x למקום y על הבמה, הכל משתנה ותשומת הלב של הקהל נשלטת בידי התאורה. המוזיקה של שרון ואלדר ברנטמן, שרובה מסתמכת על אגם הברבורים של צ'יקובסקי, עם הכוריאוגרפיה היפהפיה של קרן נוטיק בקטעי הבלט אותם מבצעת מיטל נוטיק, מהווים חלק אינטגרלי במחזה ונוסכים בו את האוירה שהבימאי חפץ לייצר.
הצגה לבעלי לב, רגש ויחס, במיוחד לחפים מכל ידע בנושא, שנוגעת ללב כל ברגישות ובטוב טעם, בלי לזעזע ולהכאיב מדי, גם בסוף החד המפתיע במיוחד.
