בשנים האחרונות מתגלים שרידים של עשרת השבטים שהוגלו לאשור על-ידי האימפריאליזם האשורי. קבוצה מתוך עשרת השבטים הקימה קהילה בקאיפנג שבסין. קבוצה אחרת הקימה קהילה בחוף המערבי של הודו. הם נקראים "בני ישראל" ורובם כבר חיים בישראל. קבוצה נוספת הנקראת "בני מנשה" התגלתה בצפון-מזרח הודו. חלק מהם נמצא כבר בישראל. חלקים מגולי ממלכת ישראל, עשרת השבטים, סרבו להישאר תחת שלטון אשור אליה הוגלו בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס וברחו מערבה. הם הגיעו בנדודיהם לצפון מערב אפגניסטן ושם התיישבו. הם אולצו להתאסלם במאה ה- 8 לספירה, בעקבות הכיבוש המוסלמי. אבל, כנראה, שחלק מצאצאי עשרת השבטים לא נשאר באפגניסטן והמשיכו בנדודיהם. לא ידוע מתי בדיוק הם החליטו להמשיך מערבה. אולי הם החליטו להמשיך בנדודיהם בשל הלחץ של שבטים אחרים שפלשו לאפגניסטן ודחקו את רגליהם, או שהכיבוש המוסלמי במאה ה- 8 לס' ואכיפת האיסלאם שכנעו אותם להמשיך בנדודיהם. על כל פנים, עובדה היא שבעיר קאיפנג בסין התקיימה קהילה של צאצאי עשרת השבטים במשך מאות שנים, וגם כיום עדין יש 300 תושבים בקאיפנג המזדהים כצאצאי עשרת השבטים. משפחה אחת מקאיפנג עלתה לארץ. הם עברו גיור וחיים בישראל. אביגדור שחן הביא בספרו "אל עבר הסמבטיון" את סיפורם של צאצאי עשרת השבטים בסין: מסתבר שיש עדויות רבות על מציאותם של צאצאי עשרת השבטים בסין: ישעיהו הנביא, שחי בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס, ניבא - "הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים", ישעיהו מ"ט, 12. ב"ברית החדשה" השתמרו עדויות על עולי רגל שהגיעו לארץ במאה ה-1 לספירה לפני חורבן בית שני. מנשה בן-ישראל, מראשי הקהילה הספרדית- פורטוגזית (המאה ה- 16), הזכיר בספרו "מקווה ישראל" שבימי הנביא ישעיהו היה ידוע שבני ישראל נמצאים בחלקם בסין. היסטוריון סיני מהמאה ה-5 לספירה הזכיר את קיומו של מקדש ישראלי בקאיפנג. 854 לספירה - תייר ערבי בשם סולימן ביקר בסין ודיווח על ריכוזים של ישראלים - סינים דוברי עברית. הוא ציין שב ג'נזו - קנטון חיים למעלה מ-20,000 דוברי עברית. 1286 - מרקו פולו וחוקר סיני מסוף המאה ה-13 העידו שפגשו ישראלים עם שמות עבריים. 1704 - מיסיונר ישועי בשם גוזני ביקר בקאיפנג ודיווח על קיומה של קהילה ישראלית. באמצע שנות ה-1850 התפרסמה כתבה בעיתון "המגיד" על-ידי אברהם שטמפל שביקר בקאיפנג והביא לישראלים ספרי תפילה. 1865 - ההיסטוריון ו.א.פ מרטין ביקר בקאיפנג ודיווח שמבית הכנסת החרב נותרה אבן אחת. 1868 - אהרון הלוי פינק הגיע לסין בשנות ה-1860 בחיפושו אחר עשרת השבטים ופרסם ב-1868 מאמר ב"ג'ואיש כרוניקל" בלונדון על ביקורו בקאיפנג. 1914 - פרו'פ הרברט גילס ביקר בקאיפנג. בין השנים 1999 - 2000 ביקרו בקאיפנג כל אחד בניפרד: הרב מרווין טוקייר מארה"ב והסטודנט הישראלי נועם אורבך מישראל. מקורות נוספים למידע על הקהילה: במוזאון העירוני של קאיפנג מוצגות שתי מצבות אבן המספרות את סיפורה של קהילת קאיפנג. העתקים של שתי מצבות נעשו ב-1900 ונמצאים בידי חוקרים מאוניברסיטאות שונות. בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי, אוהיו מצויים 59 גווילים מרכוש הקהילה.

על-פי כל המקורות הללו ניתן לשחזר את תולדותיה של הקהילה בקאיפנג:

למרות כל המקורות לא ידוע מתי בדיוק הגיעו צאצאים מעשרת השבטים לסין. ד"ר אביגדור שחן, שחקר את הנושא, הגיע למסקנה שהם הגיעו לסין במספר גלים, החל מהמאה ה- 7 לפנה"ס. אלן גודבי קבע בספרו שישראלים נדדו מזרחה בשנות ה- 600 לפנה"ס. ממחקרו מתקבל הרושם שצאצאים של עשרת השבטים היו מפוזרים במקומות שונים באסיה. הוא העלה סברה שהישראלים שלטו על דרכי המסחר באסיה המרכזית, בשיתוף עם סינים ופרסים. ברית מסחרית זו החזיקה מעמד כ-300 שנים והתפרקה בראשית המאה ה- 4 לפנה"ס בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון בפרס. לאחר מכן יצרו הישראלים ברית מסחרית עם הממלכה הסקיטו- פרתית ובין המאה ה- 1 לפנה"ס למאה ה- 2 לס' ישראלים היו בקשרי מסחר עם הקהילה היהודית באלכסנדריה, שיהודיה היו בעלי אוניות מסחר שסחרו עם האוקיינוס ההודי וסין. הקשרים עם שרידי עשרת השבטים נותקו סופית עם הפילוג של האימפריה הרומית למערבית ומזרחית בסוף המאה ה- 4 לס'. כנראה שהיו מספר ריכוזים של עשרת השבטים בסין - בקנטון, נינגשיה וסיאופה . בנינגשיה ידוע על מקדשים זהים למקדש שלמה מהמאה ה- 3 לס' ובסיאופה ידוע על 4 מקדשים זהים למקדש שלמה מהמאה ה- 7 לס'. אבל, עיקר הידע הוא מקאיפנג. מסתבר שהקהילה הקימה 4 מצבות אבן, בהן נמסרה ההיסטוריה של הקהילה, בשנים 1489, 1512, 1663, ו- 1669 . אבל, מתוכן השתמרו שתיים בלבד. מתוך המצבות מתברר שחברי הקהילה היו נאמנים לתורת משה, וקיימו את חוקיה, כפי שהיה נהוג בשלהי המאה ה- 7 לפנה"ס, בארץ ישראל. הם היו דוברי עברית ונשאו שמות עבריים. היסטוריון סיני מהמאה ה- 5 כתב על קיומו של בית מקדש בקאיפנג. אבל, מהמצבות שהשתמרו ידוע רק שב-1163 הם בנו בית מקדש, אך לא הוזכר מקדש קודם. בתקופת השושלת המונגולית- מאות 13 - 14 לס'- שופץ בית המקדש. אבל בתקופת שושלת מינג- מאות 14 -17 - הורע מצבה של הקהילה. השלטון הסיני דרש מהישראלים לשאת שמות סיניים ולהחליף לבושם ללבוש סיני. הישראלים ניסו להשאיר את השמות העבריים ורק לצרף להם שמות סיניים, אבל בלחץ השלטון הם נאלצו לוותר על כל סימני הזהות החיצוניים. ב-1644 פלשו הטטרים לסין ושמו מצור על העיר קאיפנג. הם ניפצו את הסכרים והציפו את העיר. הרובע הישראלי, שנקרא בפי התושבים, "רחוב קוראי התורה" נהרס כליל וגם בית המקדש. 50,000 מבני הקהילה נרצחו ונותרו בחיים - על-פי המצבה מ-1663 - 453 גברים, 259 נשים ואף לא ילד אחד. חשוב לציין שעל המצבה נרשמו שמות השורדים בשמותיהם העבריים, לצד שמותיהם הסינים - בן אברהם, בן אהרון, בן משה, בת אדם, בת שרה, בת רבקה ועוד.. המחסור בנשים אילץ את הגברים לשאת נשים סיניות ולגיירן. בשלב מסוים הצליחו בני הקהילה לבנות מקדש חדש- התאריך המדויק לא ידוע- אבל, ב-1848 פקדו גשמים עזים את קאיפנג והמקדש נהרס. חורבן המקדש, מותו של המנהיג הרוחני, והעדר מחליף, הביאו להפסקת הפעילות הדתית- הציבורית ובהדרגה חדלו לשמור על רוב המנהגים. פינק מצא בביקורו בשנות ה-1860, 400 ישראלים. הם סיפרו לו שמוצאם מא"י והם הוגלו ע"י שלמנאסר. הם אמרו לו שהם מאמינים בדת משה, אבל אין להם ספרי תורה, מכיוון שמיסיונרים נוצרים גזלו מהם במרמה את ספרי התורה, כאשר ניסו לנצרם בראשית המאה ה-17. פינק מצא במקום בו עמד בית המקדש 4 אבנים גדולות ואת שני עמודי השער של בית המקדש עליהם היה כתוב בסינית:" בית תפילה קדוש לבני הדת המוציאים את הגידים מתוך הבשר"(הכוונה לגיד הנשה, מנהג הקשור במאבקו של יעקב עם המלאך). בשטח בית הכנסת היה גם מקווה מים. פינק דיווח שמצבם הכלכלי של אלה ששרדו את הטראומה של 1644 היה קשה והם חדלו למול את בניהם ולשמור על השבת והמועדים. לבושם סיני, הגברים מגדלים צמות ורגלי הנשים נקשרות. אבל, הם אינם אוכלים חזיר, אינם אוכלים בשר עם דם ואוכלים רק בעלי חיים שהם שוחטים בעצמם. הם מתחתנים רק בינם לבין עצמם ויש להם בית קברות משלהם.

מתוך המצבה מ-1489 ניתן לקבל תמונה על החיים הדתיים:

חיי הדת התנהלו על-פי הדפוסים של מקדש שלמה. הלווים היו המנהיגים הרוחניים ובעלי מעמד מכובד. בני שבט לוי הקריבו קורבנות . השחיטה בוצעה ע"י שוחטים, והייתה הקפדה על עיקור גיד הנשה. הם אכלו רק משחיטה שלהם. בני הקהילה שמרו על השבת. בערב שבת הם התרחצו. הם לא עבדו בשבת ונהגו ללכת בשבת לבית המקדש ולקרוא פרקי תורה מגווילים עתיקים. הם שמרו על החגים כנהוג בתקופת המקרא. בחג סוכות הם בנו סוכות קטנות ליד בית המקדש. הם לא ידעו דבר על פורים וחנוכה. גם המנהג לקיים תפילה במניין לא היה ידוע להם. מקורו של המנהג בתקופה הרומית. הם נהגו לצום בכל אחת מ-4 עונות השנה במשך 7 ימים. הצום הגדול היה בסוף הסתיו- צום הכיפורים. הם הכירו את המסורת שעברה בע"פ על אדם הראשון, על אברהם מייסד הדת ועל משה, שנקרא אדון הדת. סיפור התיבה בה הוטמן משה התינוק השתמר ואף הופיע בכתבים סינים עתיקים מהמאה ה- 3 לפנה"ס ב-2 גירסאות שונות, כולל המסורת כיצד משה היכה על סלע ויצאו ממנו מים. באחת המצבות מסופר כיצד נמסרה הדת למשה וצוין שדת משה הגיעה לסין בסוף המאה ה- 6 לפנה"ס. פרו'פ מרטין הוא שגילה את קיומם של הכתבים הסינים הללו שמקורם מהמאה ה-3 לפנה"ס.

חידוש הקשר עם שרידי עשרת השבטים

הקשר חודש בעקבות ביקוריהם של הרב היהודי מניו-יורק מרווין טוקייר והסטודנט הישראלי נועם אברבוך. נועם למד בחוג למזרח אסיה באוניברסיטת בר-אילן ונסע ב-1999 לקאיפנג כדי לכתוב עבודה לתואר שני על יהודי קאיפנג. ביולי 2000 הגיע לקאיפנג הרב טוקייר, מחברם של 28 ספרים על יהודי המזרח הרחוק. הוא פגש את שרידי הקהילה, וביניהם את שאי. שאי סיפר לו שב-1992 הוא הלך לשגרירות ישראל בביג'ינג והציג תעודה סינית בה צוין שהוא יהודי וביקש לעלות לישראל. בשגרירות סירבו להתייחס אליו. הוא חיכה, לשווא, 3 ימים על מדרגות השגרירות. אבל, טוקייר סידר לשאי מילגה לשנה באוניברסיטת בר- אילן והוא הגיע לארץ עם אשתו ובתו. כאן הוא אומץ ע"י ארגון "שבי ישראל" וביוני 2005 סיימה כל המשפחה את תהליך הגיור. שאי, ששמו בישראל שלמה, שמע מפי סבו על הימים בהם עדין הייתה קהילה ונשמרו מנהגי דת משה. כאשר הסב היה ילד עדין חגגו את חג הפסח, ואבי סבו נהג למרוח דם תרנגולת על המשקוף, זכר ליציאת מצרים. באותם ימים נהגו ללבוש ירמולקה (ירמולקה היא מילה טורקית- אסיאנית לכיפה). סבו של שאי נהג לכנס את המשפחה המורחבת בביתו ביום השנה החדשה ולספר את זיכרונותיו. ארגון "שבי ישראל" שלח לקאיפנג שליח וחידש את הקשר על בסיס קבוע.