סנדר ל. גילמן (SANDER L. GILMAN) הנו אינטלקטואל אמריקני-יהודי פורה ורב תחומי, איש אשכולות שחיבר וערך יותר משמונים ספרים וכתב כמאתיים שבעים מאמרים. למרב הצער אף לא אחד מהם תורגם לעברית וזה הראשון הנו אסופת מאמרים.
עמוס מוריס-רייך עומד בהקדמת הספר על מסלול חייו המקצועי של גילמן כמו "למשל, הפרופסורות בפסיכיאטריה, בספרות גרמנית, בלימודים יהודיים, במדעי הרוח, בהיסטוריה של המדע או במגדר, או בתוכניות האקדמיות שאותן ייסד או הוביל" (עמ' 11).
ספרו הראשון, צורה ופונקציה: ניתוח מבני הרומנים של קלבונד, התבסס על עבודת הדוקטורט שלו וראה אור ב-1971. לא ניתן כמובן להזכיר את כל ספריו ואפילו חלקם, אך אציין שבשנת 1991 יצא לאור ספרו ייצוג האחר, כמו גם ספרו - הגוף היהודי. בשנת 1993 פרסם שני ספרים, על רפואה וזהות במפנה המאות ה-19, וה-20, וכן המקרה של זיגמונד פרויד, רפואה וזהות במפנה המאות, וכן את הספר - הנראות של היהודי בתפוצה: דימויי גוף והקשרם התרבותי. ב-1996 פרסם את ספרו: יהודים חכמים, היווצרות הרעיון של עליונות האינטליגנציה היהודית בסופה האחר של עקומת בל. בשנת 2006 ראה אור ספרו- רב תרבותיות ויהודים.
מוריס רייך תורם משמעותית בהקדמת הספר להבנת גישתו המחקרית של גילמן, כמו לעמידה על עושרו הרעיוני. הוא מציין שחלק ניכר בעבודת גילמן מיוסד על מסגרת מושגית ה"מאחדת היבטים פסיכולוגים (בראש וראשונה מהתיאוריה הפסיכואנליטית), סוציולוגיים (בעיקר בהקשר של התרבות), והיסטריים (בראש ובראשונה פוסט-סטרוקטורליסטית). לפיכך המערכת המושגית שיצר היא מרובדת ורב שכבתית ולא חד סיבתית. ההיבטים הפסיכולוגיים ...ממוקמים בממד העומק של מסגרתו המושגית. במובן זה תפיסתו היא אנתרופולוגית-פילוסופית, כלומר הוא אינו מהסס להניח שמתחת לכאוס הייצוגים והסטריאוטיפים, שאותם הוא חוקר במגוון זירות, תרבויות ותקופות, פועלים מנגנונים נפשיים אנושיים אוניברסליים ועל-היסטוריים.
ההיבטים הסוציולוגיים של מסגרתו המושגית קשורים בכך שלדעת גילמן כדי להסביר את הסטריאוטיפים ואת הייצוגיים יש לחרוג מהרובד הפסיכולוגי, המוקדש לנפש היחיד...גילמן אינו נותר, אם כן בתחום הפסיכולוגיה, אף לא הפסיכולוגיה החברתית, אלא חוצה אותו לעבר תחומי התרבות והחיים החברתיים, שבהם פועלות מערכות כללים סוציולוגיות. ואולם מעבר לרובד הסוציולוגי שוכן רובד נוסף- הרובד ההיסטורי שגם לו נדרש גלמן. האידיאולוגיות החברתיות והפוליטיות ומערכות המסמנים המורכבות הן תמיד היסטוריות - ספציפיות, והן לפי גילמן, אלה המעצבות בסופו של דבר את הייצוגים ואת הסטריאוטיפים שהם מושאיו של חוקר התרבות" (עמ' 19).
חשיבות רבה יש לסטריאוטיפים בחברה האנושית, מסביר מוריס רייך "תפיסתו הבסיסית של גילמן היא שסטריאוטיפים הם דימויים שאנחנו בני האדם, יוצרים על בסיס הדברים שמהם אנחנו יראים או שאותם אנחנו מאדירים...איננו יכולים לתפקד בעולם בלא ליצור סטריאוטיפים, שכן הם חוצצים בינינו לבין פחדינו המידיים כמעין חומת מגן"(עמ' 20). חשיבותם בכך ש"הם חלק מהאופן שבו אנו הופכים לאינדיווידואלים נבדלים, עוד בשלבי התפתחותנו המוקדמים ביותר" (עמ' 21). בהתפתחותו לומדים התינוק והילד להבדיל עצמם מהעולם ואחר כך להבחין בין טוב ורע כש"בתהליך חלוקת העצמי והעולם לאוביקטים "טובים" ו"רעים", הרע מורחק ומזוהה עם אוביקטים "רעים". תהליך ההשלכה הוא זה המגן על העצמי מפני הסתירות הפנימיות הטמונות במיזוג ההיבטים ה"טובים" וה"רעים" של העצמי"(עמ' 21).
בני האדם יוצרים את עולמם, מבינים אותו ומסבירים אותו באמצעות קטגוריות, אך לטענת גילמן מדובר בקטגוריות ש"הן במידה רבה מטפורות עומק - פסיכולוגיות, תרבותיות והיסטוריות. מבנה הקטגוריות אינו נובע מהמפגש עם המציאות, להפך. ההיבט הקאנטיאני בתפיסתו של גילמן מתבטא בכך שלפי תפיסתו לרוב מופיע העולם מראש מסונן ומעוצב דרך הקטגוריות" (עמ' 25).
היבט אחר בהקשר זה הוא "בעת שאנו יוצרים דימויים ומערכות ייצוג של האחר אנו תרים אחר סימנים אנטומיים של הבדל, כגון צבע אור או הבדלים פיזיוגנומיים. המאפיינים הפיזיים של האחר, כגון צבע עור וכלה בצורת איברי המין, עומדים בניגוד מוחלט לאידיאליזציה של האני" (עמ' 27).
וכאן עומד מוריס רייך על נקודה פרדוקסלית חשובה: "הפרדוקס הוא שקטגוריות של הבדל הניידות ומשתנות, אך הן נתפסות כמוחלטות וכקבועות, ומסיבה זו הן מקבעות אשליה של סדר בעולם"(עמ' 28).
לסיום מעיר מוריס רייך ש"המסגרת המושגית של גילמן משלבת בין שלושה רבדים: פסיכולוגיים, המתבססים על התפתחות נפש האדם, סוציולוגיים, המתייחסים להיבטים חברתיים שאינם ניתנים לרדוקציה ולנפש היחיד, והיסטוריים ספציפיים, שאינם ניתנים לרדוקציה למבנים חברתיים"(עמ' 29).
שישה מאמרים מצויים בספר. אתייחס בעיקר ל: "מהותו של היהודי- אנטישמיות והגוף בפסיכואנליזה".
הגוף היהודי ומהותו בהתייחסו להגותו של מסעוד חאן (KHAN), עומד גילמן על כך ש" ביסוד דימוי היהודי של חאן מונח הרעיון שיהודי שונה, שהוא שייך למין אחר, אשר נבדל באופן מהותי מהמין הארי. ואת הייצוג הזה קושר חאן לסימולציית המגדר שלו. כאן עולה בעיית ההגדרה הביולוגית של היהודי - הגדרה שאינה דתית, אתנית או פוליטית, אף על-פי ששלוש אלה מאוזכרות בשילוש " יהודי- יידישאי-ציוני" של חאן. אלה הופכות לתוויות אשר מסוות את ההגדרה הגזעית הבסיסית, הגדרה אשר מפרידה באופן מוחלט בין הצופה "הבריא" לבין מושא המחקר הפתולוגי" (עמ' 50).
בהקשר זו עולה השאלה (עליה משיב פרנץ פאנון) - "כיצד מערכת פוליטית אשר קובעת את אמות המידה להגדרת האנושי מעוותת את אלה אשר נאלצים לעצב את עצמם בהתאם לאמות המידה האלה (אמות מידה של התנהגות, שפה, מארג נפשי)? ובפרט כאשר לעולם לא נותנים להם להרגיש שהם ממש עומדים באמות המידה הללו. עבור פאנן, כמו עבור מסעוד חאן, היהודי הוא זה שמהווה את תמונת - הנגד ל"אני":" היהוד"י ואני: היות שלא הייתי מרוצה מה"הגזעה" שלי, זכיתי, בזכות תפנית מוצלחת של הגורל, להאנשה, הצטרפתי אל היהודי, אחים לצרה"(עמ' 51).
פאנון עומד על היות היהודי והשחור מקבילים מבחינה אידיאולוגית, אך בכל זאת קיים הבדל משמעותי "בין הרעיון של היהודי (חסר המגדר) והאדם השחור (הזכרי)...היהודי מותקף דרך האישיות הדתית שלו, דרך ההיסטוריה שלו, הגזע שלו, בקשרים שהוא מקיים עם אבותיו וצאצאיו, כשמעקרים יהודי הורגים את המקור. בכל פעם שרודפים יהודי, נרדף הגזע כולו אתו. אך את הכושי תוקפים דרך הגופניות שלו. מבצעים בו לינץ' בתור אישיות קונקרטית. הסכנה שבו היא בהיותו יצור ממשי"(שם, שם).
בהתייחס למעבר בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 מהאנטי תזה:¨"יהודי - נוצרי", ל"יהודי- ארי", עושה גילמן שימוש בהגותו של פיטר אלטנברג (Altenberg) שמו הבדוי של ריצ'רד אנגלנדר, שהמיר את דתו בשנת 1900 לקתוליות. "הקטגוריות של פיטר אלטנברג משקפות את הדעה באירופה של זמנו שהיהודיות (Jewishness) אינה דת (יהדות Judaism), אינה תנועה פוליטיות (ציונות), ואף אינה זהות אתנית ( כ"אוסטרי או גרמני בן משה משה"), אלא גזע (היהודים)."...ואת זה קושר גילמן לתפיסת צייר ופוליטיקאי אוסטרי שעזב את ביתו שגרס ש"כל קיומם של היהודים מבוסס על שקר אחד גדול, קרי, שהם קהילה דתית, בעוד שלמעשה הם גזע- ועוד איזה גזע".(הצייר הפוליטיקאי הנו
אדולף היטלר, מתוך ספרו מיין קמפף, שם עמ' 57).
הערת שוליים ושמה אוטו וינינגר מול תפיסת יהודיות זו מצאתי לנכון להציב את תפיסת היהודיות של אוטו וינינגר,(ובביקורת גילמן עליו) . ביהדות " אין אני מתכוין בזה לא לגזע ואף לא לעם, ועוד פחות מזה לדת, שהוכרזה רשמית מטעם החוק. את היהדות יש להבין רק בתורת כיוון רוחני, קונסטיטוציה פסיכית, שהיא בבחינת אפשרות בשביל כל האנשים, ואשר ביהדות ההיסטורית מצאה את התגשמותה המלאה". בהערת שוליים הוא מוסיף ומציין ש"יהדות רוחנית זו של היהודי נראית לי כתכונה מוזרה, אחידה בתוכה והשונה מיסודה מכיוון הרוח והלב אשר לכל עמי העולם האחרים. שוני זה יתברר בסוף המחקר שלנו. לכן אינני סבור, שאפשר להסביר את היסוד היהודי לפי המתודה של הכימיה הגזענית, כלומר על סך ההצטלבות והתערובת של עמים ושבטים שונים, שכהן מחוברים כאלה טעונים גם חקירה פסיכולוגית ואף יש למצוא אותם. היהדות היא כנראה משהו אחיד בתכלית, וכל ניסיון לפרק ולהרכיב אותה אמפירית יסתיים בכישלון. אין צורך להיות פילושמי ובכל זאת להודות, שאמונת היהודים בעמם כבעם סגולה" מכילה גרעין של אמת".( אוטו וינינגר, מין ואופי, מחקר עקרוני, חותם תרבות, 2010, עמ' 366, ההדגשות הן שלי).
גילמן רק מזכיר את וינינגר במאמרי ספר זה, כמו למשל, כמי שחיבר את "ספר השנאה העצמית המרכזי של סוף המאה ה-19" (עמ'109), הגם שזה המבוסס על הדוקטורט שלו יצא לאור בשנת 1902, ופשטני לראות בו ספר שנאה עצמית. ניתן היה לעשות שימוש פורה יותר בהגותו של וינינגר, כמו למשל בהשוואתה להגותו של ויטגנשטיין שניסה להגדיר "באמצעות דימוי של יהודים שהיה רווח בתרבותו, שני טיפוסי תרבות אידיאלים, שאמורים להוות שני אבות - טיפוס רוחניים, המייצגים שני סוגים שונים של יוצרים ושני סוגים שונים של כוחות יצירה, דרכם רוח האדם מוצאת לה ביטוי בתוך תרבות ומכונת אותה"(יובל לוריא, "היהודים כמשל", עיון, ניסן תשמ"ח, 1988, עמ' 102).
עיסוק בוינינגר היה מתקבל בהבנה בהקשר קובץ זה, אבל גילמן שעסק בו מעט בקובץ זה, בכל זאת עסק בו בספרו: JEWISH SELF-HATRED anti-semitism and the hidden language of the jews (244-251), וראוי שסוגיה זו תזכה לפחות למאמר בעברית.
את מאמרו "יהודים ברפואה של וינה של המאה ה-19 "מסיים גילמן במשפטים הבאים: "מבחינת המדענים היהודים של התקופה, הזירה השנויה ביותר במחלוקת של מדעי הגזע נגעה בשאלת הינתנותם לשינוי או אי-הינתנותם לשינוי של הסימנים (ו/או הסימפטומים) שמגדירים את היהודי. השאלה איננה אם קיימים סימנים שכאלה, אלא אם ניתן לשנותם, ולחלופין אם הם מהווים מאפיינים קבועים של הגוף והרוח היהודיים. הבעיה הזאת ממקדת את הגדרת הסובייקט בהנתנות לשינוי של ה"יהודיות" שלו. הפרשנות מחדש של הסימנים הללו והכללת משמעותם במסגרת הרטוריקה של הפסיכואנליזה ניתנות לבחינה על-רקע הדיונים על משמעותה של המרת הדת ויחסה אל טבעו של היהודי"(סנדר גלימן, עמ' 112).
לסיום יש לקוות שעוד ממאמרי ומספרי גילמן יתורגמו לעברית. אישית אני מצפה בקוצר רוח לתרגום ספר מאמריו שיעסוק בהגותו של אוטו וינינגר, אותו מצאתי כהוגה מרתק. הוא התגלה לי בזכות המחזה של
יהושע סובול - "נפש יהודי - הלילה האחרון של אוטו וינינגר".
