ב-28 במרס 1944 חצו יחידות ה-S/S ועוזריהם, אנשי ההלינקה ושוטרים הונגריים, את הגשר על נהר טיסה, בדרכם לכפר Vylok. מלשינים מסרו להם את הרשימות של היהודים בעיירה החקלאית, מהם המסתתרים באסמי איכרים, ואחרים בבתיהם, בדירות שכורות, או ברחוב הראשי של העיירה, בחנויות ובבתי עסק, בהם ניהלו את עסקיהם. כך הפכו תושבי וילוק היהודים, מקהילה חרוצה, יראת שמיים ושומרת חוק, לאוסף מוכה גורל של פליטים חסרי ישע, מדוכאים ומושפלים. הנורא מכל, היה גורל הילדים, שאימת הקלגסים על מדיהם השחורים, כלי המשחית שבידיהם, וכלבי הזאב הגרמניים הנוהמים, נפלה עליהם כזוועה, אותה לא יכלו הוריהם למנוע, מלבד לחבקם אל לבם, בניסיון להרגיעם. מריה בת השמונה, ואלכסנדר בן השש, נצמדו לסבתא הלנה ולהוריהם בבעתה, כאשר האיינזצגרופה, ועוזריהם הסלובקים וההונגרים, הוליכו את הוריהם וסבתם בגסות לתחנת הרכבת של וילוק, יחד עם עוד כמאה בני משפחות יהודיות. הגיע יומה השחור של העיירה היהודית הקטנה, שסופחה להונגריה לאחר הכיבוש הנאצי, וזמנה השָאוּל תם. לאחר שעות ארוכות של המתנה בתחנה, הועלו בני משפחת זיילר וסבתם הלנה ברנהארד לקרון בקר, אליו נדחסו עשרות מתושבי העיירה. לאחר נסיעה שלכשעה, עצרה הרכבת בעיירת הגבול ההונגרית, סאטורלז'אוז'לי Sátoraljaújhely, דרכה ברחה הלנה ומשפחת זיילר במאי 1942 לוילוק, בעת הגירוש של יהודי מיכלובצה למחנות ההשמדה בפולין. לאחר יום המתנה מתיש ברציף, ללא מים, מזון ומחסה מהגשם והקור, המשיכה הרכבת במסעה לפרשוב, וממנה למחנה הריכוז פופארד, שם הסתיים מסעו של טרנספורט יהודי וילוק - תחנה בדרכם של יהודי הונגריה וסלובקיה, להשמדה בפולין. משפחת זיילר נכנסה לצריף, שתושביו הקודמים הועלו ממנו, טרם בואם, לרכבת המוות לפולין, בהבטחות נאציות של מרמה והונאה, שמסעם הוא: "ליישוב מחדש במחנה עבודה במזרח". תושבי המחנה זכו למנות מזון קצובות, שסופקו על-ידי שומרי המחנה, שהמריצו אותם לכתוב על נייר מכתבים של הצלב האדום, לספר לקרוביהם: "על חייהם הטובים במחנה, להזים את שמועות הזוועה שנפוצו בעולם, ולשפר את מצבם, קודם לנסיעתם מזרחה, לעבודה יצרנית". אבל הלנה, בתה לילי וחתנה אברהם, ידעו זה מכבר על מחנות ההשמדה, ממכתביהם של המגורשים ללוקוב, אבל עשו כל אשר לאל ידם, כדי להרגיע את הילדים הפעוטים, ולהסתיר מהם את מצוקות הגירוש, הרעב, הקור, והטראומה הגרועה מכל, של הנסיעה הבלתי אנושית ברכבות האופל הנאציות. בלב כבד ישבה הלנה, וכתבה לבנה בארץ ישראל מכתב, שידעה כי יעבור את הצנזורה הנאצית, טרם הגיעו ליעדו. הימים חלפו לאיטם במצוקת המחנה, ברעב, במסדרים האין הסופיים, ובחוסר האונים לספק לילדיהם, ולו מעט מזעיר, מהדרוש להם, בפלנטת השואה אליה נקלעו. יומם לגירוש הגיע באמצע מאי 1944. הגרמנים, שרצו לחסוך בעלות הובלת רכבות המוות, לא התירו לקורבנותיהם לקחת עמם חבילות, מזון ומים, וזרקו לתוך הקרונות, 100 עד 120 איש בלא רחם, והובילום לנסיעה ממושכת של ימים ולילות בעמידה, בחום ובקור של עונות השנה. בעצירות הקצרות במספר תחנות, לאורך מאות קילומטרים, היו זורקים את המתים לקרקע, שם היו אחיהם, עבדי ה- S/S, נוטלים את המתים לשריפה במוקדים, או לקבורה בבורות ובקברי אחים. פה ושם, היו אזרחים בני אנוש, זורקים להם מעט לחם, או משקים במים את האומללים הגוועים מצמא, רעב, קור ועייפות. רכבת המוות של אייכמן נסעה לאיטה עם מטענה האנושי המיוסר, מפופארד ורוזומברוק, וממנה חצתה בדרכה צפונה, את הגבול עם פולין לעבר העיר קרקוב, ולאחריה, מערבה, לעיירה אושווניצ'ם וקומפלקס תעשיית המוות של אושוויץ, בירקנאו ומונוביץ. נסיעתה התארכה ליומיים וחצי של נסיעה מייסרת ליעדה הנורא, בשל העומס הכבד של תנועת הרכבות הצבאיות, בדרכן לחזית הרוסית וממנה. רבים מנוסעי הרכבת, בעיקר זקנים, ילדים, וחולים, לא שרדו את המסע, והבאים בשערי אושוויץ כבר היו שבורים ורצוצים בגופם וברוחם. בהגיע הרכבת לשערי עיר המוות, עלה נהג קטר גרמני שהסיע אותה דרך שער גדול שנפתח בגדרות המחנה, אל רציף הפריקה, שם נפתחו הדלתות, ומהן ירדו לפלנטת המוות הנוראה, בני העם היהודי, המוכה וההמום. לעומת מחנה המוות צר המידות והקטלני של בלז'ץ, קומפלקס אושוויץ היה בנוי במרווח, על סמך "לקחי" הקטל של אב הטיפוס הראשון. היישר לתוך אזור הרציפים,הוליכה מסילה כפולת מסלול, המאפשרת הכנסתן של שתי רכבות במקביל. בהמשך לאזור המיון של הד"ר יוזף מנגלה, בצריפים הצמודים לרציף, בוצע תהליך הפשטת הקורבנות, לקיחת רכושם, וגזיזת שיער הנשים, כאשר לידם נמצאו חדרי הגז, ובנפרד מאזור ההשמדה, המשרפות. בשער המחנה ראו עיניהם של הבאים את הסיסמה, שסימלה יותר מכל את תועבת הרשעות, השקר והרמייה של התעמולה הנאצית: Arbeit Macht Frei "העבודה משחררת". ריח המוות של השריפה בכבשנים עמד באוויר, ומי ששאל מהו עשן הארובות נענה בתשובה: הורינו הם העולים בעשן השמימה...תזמורת של יהודים, מגורשי גרמניה, סלוניקי, צרפת, והולנד, ואם תרצו, נבחרת של מיטב האומנים, מתזמורת הפאר המעולות של אירופה, ביצעה יצירות של התרבות הגרמנית במיטבה, מבאך ובטהובן, ועד לאופרות של ריכרד ווגנר, האב הרוחני של הנאציזם, של תורת הגזע העליון, והתרבות האלילית של זהב הריין, טבעת הניבלונגן, ושְאוֹל הוולקיריות, ביטוי הולם ליעילות הגרמנית ולרצחנות התעשייתית, שבאה לביטויה המצמרר, בפתרון הסופי, שהוא רצח העם היהודי, ובהשמדת ילדיו מעל פני האדמה. הד"ר יוזף מנגלה עמד בסמוך לאזור הפריקה כשהוא לבוש במדי S/S הדורים, שסמל גולגולת המוות וסיכות ה- S/S מעטרות אותם, מגפי עור שחורים ומבריקים לרגליו. איש יפה היה, יופיו של השטן עלי אדמות, בניד אצבע קבע, מי לחיים ומי למוות.כשהגיעו בני משפחת זיילר האם לילי, האב אברהם, ילדיהם מריה ואלכסנדר, והסבתא הלנה ברנהארד אל הרוצח השטני, הורה מנגלה לאב המשפחה לפנות ימינה, ולנשים והילדים שמאלה, אל המוות המיידי, אבל אז זקף מולו אברהם את ראשו, ואמר לצורר מילה אחת בגרמנית: "Nien", ואז פנה לעבר משפחתו שכבר התקדמה לעבר חדרי הגזים, משלימה עם גורלה. מנגלה, בלא לומר מילה, עשה תנועה בידו לעבר חייל גרמני, להחזיר את אברהם אל "ההולכים לעבודה". החייל, חמוש בתת מקלע שמייסר, ניגש לאברהם כשהוא צועק בגרמנית ומנופף לעברו בנשקו: " לך ימינה, חזיר יהודי". אברהם, איש אציל נפש, מעולם לא הרים קולו או ידו על איש, חש שזעמו עולה בו להשחית, בימינו הדף את קנה השמייסר, ובאגרוף שמאלו הלם בפניו של חייל ה- S/S והפילו לארץ כשהוא זועק בגרמנית: "די!" מנגלה שלף את אקדחו, אך לא היה צורך בכך, חבריו של החייל הסתערו, וירו באברהם למוות לעיני בני משפחתו המיוסרים עד אימה, ולקול זעקות החרדה ובכיים של מאות היהודים שצפו בבעתה במחזה האיום, הם ירו, וירו עד שכל בני המשפחה שכבו מתים על רצפת האבן. הסבתא הלנה, לילי בתה, מריה ואלכסנדר הקטן, נכדיה ואביהם, אברהם, הורים עם סבתם, וילדים על הוריהם, שלושה דורות של יהודים נכחדו באחת. עשרות חיילים גרמנים, וזונדרקומנדו של יהודים, ובני עמים אחרים, החלו דוחקים באלות, ברובים מכודנים, ובנשיכות כלבים את קהל האנשים הזועק באימה. גברים, נשים, וילדים, הורצו לעבר "תאי הרחצה", שם הופשטו כולם; מהנשים והאימהות הזועקות, נקרעו הילדים מבין ידיהן, ונשלחו עם הגברים, היישר אל חדרי הגזים המשוכללים, שם נעשה שימוש בציקלון B, במקום גז ה-CO ממנועי הטנקים והמשאיות. המון בני אדם נדחסו ונחנקו, עוד בטרם השפיע הגז על הנרצחים, ילדים ותינוקות הושלכו מעל ראשי העומדים, והדלתות האטומות נסגרו עליהם, מעלימות את קולות הזעקה של המומתים, עד שנדמו. לאחר שהשתררה דממה מקפיאת דם, נפתחו הדלתות, וקדושי העם היהודי, עמדו קפואים, כגוש אנושי אחד, וגופותיהם הדחוסות זו לזו הופרדו, איש איש, בידי אחיהם, והובלו לשריפה במקום הנורא והמחרידמעבר לכל דמיון, שיצר האדם בתולדותיו. תפילה חרישית נשמעה מפיות עובדי הכפייה, בלוותם את המתים לקרמטוריום הבוער: יתגדל ויתקדש שמיה רבא...