אונורה דה באלזאק מתמקד בספריו בבעיות החולשות האנושיות, שגם בימינו, עדיין מסיטות את לב האדם ומדיחות אותו למכור את עצמו בעבור כסף. לראיה: כל הפרשיות הנחשפות חדשים לבקרים גם במחוזותינו כיום. התשוקה לנהנתנות, והרצון לרכוש את האמצעים לכך גם במחיר איבוד הזהות וצביעות חברתית - כה מוכרים לנו, שהרומן של באלזאק אינו שערורייתי או מחדש דבר, אלא רק מפנה אותנו לנסות להבין מה גורם להתדרדרות בני האנוש לרמה כה ירודה. ושלא תהיה טעות: הטקסט אינו כבד כמו מחזות של שייקספיר או כמו מאמרים פילוסופים ידועים. הוא זורם וכובש כמות שהוא, ועם זאת, הוא קלאסי, כמו כל המחזה. הדמות המרכזית ב"אבא גוריו" היא של אב שמוכר את כל רכושו ואוצרותיו כדי לממן את תשוקות בנותיו היפות, וכן את תאוות חתנו. המקרה מזכיר את דמותו של המלך ליר של שייקספיר. דמות טרגית שהפכה לסמל. אבא גוריו בגילומו הנפלא של יעקב כהן, מרטיט את הלב. כשנוכחים כיצד שתי בנותיו חולבות ממנו את כל רכושו, ולאחר מכן מתעלמות ממנו, מגרשות אותו מביתן וממאנות אפילו לתת לו להשתתף בארוחות אצלן, בעוד הוא גווע ברעב - זה מכעיס כל אחד שרואה את המציאות המוכרת קורמת עור וגידים לנגד עיניו. התיאטרון אינו רק קרקס, קומדיות בולוורדיות, צחוקים או מחזות מתח ורצח. הבעיות הקיומיות של כל אדם הן הבסיס לצלם האנושי, ו"גוריו" של באלזאק בגילומו של כהן - הוא הסמל לכך. כך גם הבנות יפות המראה והמתוקות - לאה גלפנשטיין ונעמה ארמון יודעות היטב כיצד "לעבוד" על אביהן ולחדור לליבו, כדי להשיג את מטרתן - הכסף. מלבד גוריו, יש עוד שתי דמויות דומיננטיות במחזה: מאיה מעוז כ"וויקונטית"-הרוזנת היפהפיה, הבשלה ובקיאה בהלכות עולם, המדריכה את ראסטיניאק הצעיר ותאב החיים כיצד להצליח באקלים החברתי המתחדש לבקרים של תקופת הרסטוראציה, המהפכות ושינויי השלטון. עידו ברטל כאז'ן דה ראסטיניאק מלבב ואהוד. הוא למעשה מממש בצורה מושלמת את תורת מדריכתו, וכך כובש את לב בתו של גוריו, בעוד ליבו נתון לצעירה מקסימה ותמה - ויקטורין (אושרת אינגדשט המעולה ובעלת קול הזהב)."לעולם אל תתאהב בזו שתרצה לכבוש ולהתעשר דרכה" מייעצת לו הוויקונטית. וזה כנראה המוטו המאיר את הנתיב של כל תאבי הבצע, אז וכיום. מאיה מעוז, שדמותה מקרינה תמיד מלכותיות ואדנות, כמו בכל הופעותיה, מפתיעה במשחקה כאן בנוסף, גם כמבשלת בבית הארחה בו גרים כולם. הכשרון הקומי שלה, יכולתה להיות כה משוחררת ומדביקה את כולם באימרותיה ובצחוקה, כמעט סטנדאפיסטית, כפי שיעקב כהן אולי הדביק את כולם שם מאחורי הקלעים - יכולותיה אלה הכה שונות מדמויות המלכות והשליטות שלה בעבר וכה מגוונות, מה שכה מרענן ומשביח עוד יותר את הפקת תיאטרון הבימה. שחר רז כמספר, מקסים בשפת הגוף שלו, המעשירה את הטקסט שבפיו ואת הידע של הקהל על המתרחש. כך גם דווית גביש כבעלת האכסניה וכאמו של ראסטיניאק, שמיל בן ארי, דניאל סבג החביב ורוברט הניג הוותיק כדיירים במעון, אלינור פלקסמן הנאה והחביבה הן כמשרתת והן כדיירת - כולם משחקים היטב. אך דא עקא - הבימוי של שיר גולדברג בוסרי, כמו לא העזה לגעת בטקסט ולקצרו מעט, מה שהיה מעניק להצגה יתר קצב וענין רב. הקסם של הטקסט היפה עומד ומחזיק, גם אם לא חוזרים עליו חמש פעמים. זו הרי לא אופרה, בה נידונים הצופים לצפייה בת שלוש-ארבע שעות של סיפור קצר וקטן... על התפאורה ווירטואוזית של סשה לישיאנסקי אפשר רק לגמור את ההלל - וצריך לראותה כדי להתרשם נכונה. כושר ההמצאות שלו, הרקע שלו כמהנדס, והכרתו את החומרים ומה ניתן לעשות עמם - בזה אין לו מתחרה בישראל. נומרו אונו !!! לעומת זאת, עיצוב התלבושות לקה בכך שמאור צבר השתמש באותה גאימא של צבעים לכל השמלות. (בנוסף לתסרוקות המתולתלות של כולן) - מה שהחליש את איפיונן של הדמויות. המוזיקה של שלמה גרוניך, כמו עיצוב הבמה והעיבוד של המחזה - הם הגיבורים בהפקה זו של "הבימה". המוזיקה שלו היא אחד הגיבורים במחזה. נמסכת בהתרחשויות, מעצימה לפרקים ונעלמת כשנדרש. פשוט יפהפיה. לסיכום: קלאסיקה מעודנת בביצוע משובח, ו"שואו" של שני פנומנלים - יעקב כהן ומאיה מעוז.