השופטת: הרשמת הבכירה דליה אסטרייכר, בית משפט השלום בראשון לציון המועד: יום ראשון, 1.3.2015, שעה 10:00 הנושא: תביעות קטנות צעיר עומד וטוען בלהט רב, שלאומי קארד מסרבת לפצות אותו על משיכות שבוצעו בכרטיסו שנגנב בבודפשט. כאשר נכנסתי לאולמה של דליה אסטרייכר, הוא דרש שהחברה תסכים שיבצע בדיקת פוליגרף במכון נייטראלי, ואף הציע לשאת בעלויות הבדיקה אם יתברר שהוא משקר. התובע מבקש להסתמך על פסק דין כלשהו, אבל אסטרייכר לא קונה את זה: "מה זה שייך מה שהיה בתיק האחר? אתה רוצה על סמך פסק דין שאני לא יודעת מה שהיה שם?".
נציג לאומי קארד קם לענות, ובפתח דבריו מציין שזו הפעם השנייה שאותו צעיר טוען שכרטיסו נגנב כאשר הקוד הוחזק בצמוד אליו. התובע מתערב, אך אסטרייכר מפסיקה אותו בכעס: "זה רלוונטי. הקוד הסודי לא צריך להיות צמוד לכרטיס. אם אתה אומר שזו כבר פעם שנייה - תלמד. לא מחזיקים כרטיס עם קוד סודי בארנק. אי-אפשר להמשיך להתרשל ולבוא לתבוע!".
התובע ממשיך לדבר, אסטרייכר מודיעה לו ש"אדוני סיים לדבר", אבל לא מצליחה להשתיק אותו. היא גם מכניסה לפרוטוקול את טענתו, לפיה בנק ישראל קבע שלאומי קארד מסרבת בצורה שיטתית לבצע בדיקות פוליגרף, למרות שהוא לא מציג שום ראיה לכך. אך עד מהרה אסטרייכר עושה סדר: "אני יורדת מהפוליגרף", היא מודיעה לו. התובע: "אני רוצה פוליגרף". אסטרייכר: "זה עולה יותר מהתביעה". התובע: "אני מוכן לשלם". אסטרייכר: "העניין שלי הוא לצמצם עלויות. אתה טוען שהכרטיס נגנב - תוכיח".
כאשר נציג לאומי קארד ממשיך בדבריו, התובע מתפרץ שוב ושוב, עד שאסטרייכר מרימה את קולה: "אני יכולה לשמוע אותו? זו הפעם האחרונה שאני מעירה לך: להפסיק להפריע!". אסטרייכר נכנסת לפרטים, בודקת את המשיכות שבוצעו בכרטיס לפני הגניבה הנטענת ורואה שהסכומים זהים לאלו שאחריה. "הוא שואל שאלה, אתה מקשיב ועונה", היא מנסה שוב להשתלט על התובע. "הוא לא ממציא. יש כאן משיכות קודמות, שלוש פעמים מאותו בנק". גם כאשר אסטרייכר מושיבה את התובע, הוא מדבר ללא הפסק ולמעשה מנצל את העובדה שאין לה כלים של ממש להפסיק את הפרעותיו.
"להוסיף זה לא לחזור" ההפרעות הללו לא מונעות מאסטרייכר להבחין במהירות בפרטים החשובים. היא פונה לתובע: "בארבע אחרי הצהריים אתה מושך כסף והעסקה מאושרת; אחרי ארבע ושש שעות טעית ולא זכרת את הקוד [והעסקות לא אושרו]?". התובע טוען שבדיוק בגלל זה החזיק את הקוד ליד הכרטיס. אסטרייכר למעשה מבצעת לו חקירה נגדית, ובכל שאלה חושפת את חוסר הסבירות של גירסתו. כאשר התובע מתקרב לדוכן, אסטרייכר מגיבה מיד: "אתה יכול להסביר משם". לבסוף היא שואלת את התובע האם יש לו מה להוסיף. "כן, אני חוזר על מה שאמרתי", הוא משיב ואסטרייכר מבהירה: "להוסיף זה לא לחזור". היא מאפשרת לו "דבר אחרון" - והוא שוב מציע בדיקת פוליגרף.
כעת תורה של אסטרייכר. "אני מציעה משהו, אתם יכולים להסכים או לא, סירוב של מי מהצדדים לא יפגע בו בפסק הדין. אין צורך בפוליגרף. התביעה הזאת מאוד פשוטה. רף ההוכחה צריך להיות 51%, הסתברותית". התובע, אם במקרה חשבתם אחרת, ממשיך לדבר ללא הרף ואסטרייכר נוזפת בו: "אתה מוכן גם להקשיב, או שאתה רק אוהב לדבר? הנטל להוכיח את התביעה הוא עליך", וכאן היא מונה את העובדות בגללן לא הרים את הנטל:
"מדובר בארבע משיכות שנעשו סמוך למלון שלך, עשר דקות אחת אחרי השנייה. דיווחת על זה [הגניבה] בדיוק אחרי שגמרו להוציא, לא חמש דקות קודם, ובאורח פלא לא בוצעו [לאחר מכן] ניסיונות אחרים של משיכות. אדם שלוקח כרטיס, לא יודע שזה סורב וממשיך לנסות את מזלו. המספר היה צמוד לכרטיס, זה דבר שלא צריך להיות. ברף ההוכחה - לא הרמת את הנטל. לכן אני חושבת שכדאי למשוך את התביעה הזאת".
התובע ממשיך להתווכח, ואומר שאם יסרב - מן הסתם יחויב בהוצאות. אסטרייכר משיבה: "לא הוצאתי מהפה שלי את המילה 'הוצאות'. אנחנו לא במו"מ; הצעתי, הסברתי ונימקתי. אתה מסרב או מסכים להצעת בית המשפט? אולי אני אלך אחר כך ללשכה ואחליט שיש משהו במה שאתה אומר. יכול להיות [מצד שני] שאפסוק הוצאות [לטובת לאומי קארד]".
כמו תקליט שבור, התובע חוזר להצעת הפוליגרף ואז שואל אם יוכל להגיש מחדש את התביעה. "התביעה נדחית, הסיפור הזה נגמר", עונה אסטרייכר. "אי-אפשר להגיש בערכאה יותר גבוהה. אתה יכול לבקש לערער על פסק הדין". התובע מבהיר שאין לו זמן לזה, והתביעה נמחקת בלי צו להוצאות.
"אולי עוד ירצו לנסוע" כעת חוזרת אסטרייכר לצדדים שהתדיינו בפניה קודם לכן - חברת תיירות ולקוחות שביקשו לבטל את הכרטיס ולא קיבלו החזר. "הצעתם פשרה? יש לכם כאן בני זוג שרצו לנסוע ועוד אולי ירצו לנסוע", אומרת אסטרייכר לנציגת החברה. בני הזוג עונים במקומה: הציעו להם 200 שקל. אסטרייכר פונה שוב לנציגה:
"אתם עובדים מאוד קשה על פרסום חיובי. אתר בית המשפט נתפס כמשהו מאוד אמין, ד"ר גוגל מגיע רחוק, אתם לא רוצים להגיע לפסק דין. את יכולה לבדוק מה ניתן לעשות בתיק הזה כדי לגמור אותו? אלו לקוחות שרצו לנסוע". נציגת החברה מביעה חשש מפני יצירת תקדים, אך מעדיפה לבדוק בעצמה מול הממונים עליה ולא לקבל הצעה מאסטרייכר. "אנחנו בקושי עם התיק הזה", מסכמת אסטרייכר.
"תצהיר זה לא מספיק!" כעת תורו של צעיר שתובע אולם אירועים, בטענה שנפל לתעלת מים ליד החופה בה התחתנו חבריו. בין היתר הוא תובע פיצוי על כאב וסבל, אבל אחרי שאסטרייכר מבהירה לו שלא ניתן לתבוע על כך בתביעות קטנות - הוא מוותר על מרכיב זה של התביעה, ואסטרייכר מכניסה זאת לפרוטוקול. לתובע יש עוד בעיה: הוא התכוון להזמין שני עדים, אך הם לא יכלו להגיע ולכן ברצונו להגיש במקום זאת את תצהיריהם.
אסטרייכר מסבירה: "אבל הם צריכים להיחקר עליהם. תצהיר זה עדות ראשית, ועכשיו רוצים לחקור אותם. מה התצהירים האלה משקפים?". התובע מסביר היכן עמדו העדים, אך אסטרייכר טרם קיבל מענה לשאלתה: "מה הם היו אמורים להעיד?". התובע: "שהם ראו אותי נופל". התובע מעיד ואסטרייכר משתיקה מיד דיבורים בספסלי הקהל: "זה מפריע לי, אפשר לדבר בחוץ?". היא מזרזת את התובע להגיע לעיקר ומבקשת שיגיש את תמונות מקום האירוע (כי נט המשפט, כידוע, לא מסוגלת לקבל תמונות צבעוניות). אסטרייכר מאפשרת לו לדבר די באריכות, ואז מבקשת:
"בוא נתקדם. אתה צריך להוכיח את התביעה שלך. אתה צריך לעבור שתי משוכות. [הראשונה:] שהם התרשלו. צריך להביא חוות דעת מומחה שיגיד שזה [תעלת המים] צריך להיות מגודר. אתה צריך להוכיח שהם התרשלו, שהיה נזק ואת הקשר הסיבתי. כרגע [לא אמרת דבר] חוץ מאשר לספר ולהגיד שיש אנשים שלא רוצים לבוא להעיד".
התובע קוטע אותה ומציע שוב את התצהירים, ואסטרייכר קצת מתרגזת כאשר עליה להסביר בפעם הרביעית: "תצהיר זה לא מספיק!". התובע מציע לזמן אותם לדיון נוסף, אבל אסטרייכר לא ממש מתלהבת: "זה לא תיק
הולילנד, זו תביעה קטנה. אני לא אומרת שזה לא היה", היא מציינת, "צריך להוכיח בראיות ועדים, צריך להביא מומחה שיבדוק את המקום".
אחרי שהיא שומעת את בעלי האולם, האומר שבמשך 15 שנה איש לא נפל לתעלה, אסטרייכר מדברת - כפי שהיא מדגישה - מחוץ לפרוטוקול: "אני לא אומרת שזה לא קרה. אני לא אומרת שזה לא מביך. אתה טוען שהם התרשלו ובגלל זה אתה ניזוקת. אתה צריך להוכיח במה הם התרשלו, ואם לא תוכיח - התביעה שלך תידחה". התובע ובעלי האולם מתווכחים, אסטרייכר משתיקה את האחרון וממשיכה: "אפשר למנות מומחה, אבל הדברים האלה עולים עוד יותר מהתביעה שלך וצריך להביא את זה בחשבון. יש עליך נטל די רציני בשביל להוכיח את התביעה. האופציה השנייה: תצאו החוצה, תנסו לראות".
בעלי האולם אומר שהוא מוכן לשלם 1,000 שקל, כאשר התביעה הייתה על 4,000 שקל. התובע מסכים די מהר, אבל אז שואל מה עם 500 השקלים שנפסקו לחובתו כהוצאות כאשר לא התייצב לדיון המקורי, בימי "צוק איתן". אסטרייכר פונה לבעלי האולם: "אתה מוותר על זה?". מאחר שהוא ממילא לא קיבל אף שקל, אין לו בעיה לוותר על הסכום. אסטרייכר מוצאת את ההחלטה הקודמת, שם נאמר שהסכום יופקד בקופת בית המשפט, ומורה להחזיר אותו לתובע.
השורה התחתונה: גם לסבלנות כלפי הצדדים בתביעות קטנות יש גבולות, ולכן אין להתפלא על שאסטרייכר מדי פעם מתרגזת ומרימה את קולה. בסך-הכל היא פועלת בצורה עניינית ויעילה, קולטת במהירות את הפרטים ומגיעה בו במקום למסקנות הגיוניות ומתבקשות. יעילות: 9. מזג שיפוטי: 8. 