עם הנץ השחר מתעוררת בואנוס-איירס, בירת-ארגנטינה, לעוד בוקר של חסימת-כבישים, המתפתלים כולם לאורך מרכזה של העיר. חוסמים מקצועיים מנוסים, המכונים "פיקטרוס", לוקחים באותה עת את החוק לידיהם ומוחים בכך על המשכורות הזעומות שכבר שנים לא הועלו. אליהם מצטרפים מהגרים אינדיאנים, שמחוסר יכולת קבעו את מגוריהם באוהלים, סמוך לרחוב נואבה דה חוליו (ה-9 ביולי), הנחשב לרחוב הארוך בעולם. מן האובליסק של בואנוס איירס משתקפת תמונת-מצב מדאיגה. רבבות מכוניות תקועות בכבישים הסמוכים והמשטרה אינה נחלצת להצלת המצב. כי ככה זה בארגנטינה. השוטרים החוזים בחסימות פשוט אינם מתערבים. מעין מפגן פאסיבי של הזדהות עם סבלם של המקופחים, והם מצויים בשטח רק כדי למנוע התפרעויות אפשריות. מחאת הקיפוח היא כבר מסורת קבועה בבואנוס-איירס ומעת לעת היא לובשת פנים חדשות. בעבר באה המחאה לידי ביטוי במצעדי-ראווה ססגוניים של מפגינים עמלים, שהרעישו עולמות עם תופים ומצלתיים, כדי להסב בכך את תשומת ליבם של "החלונות הגבוהים" לסבל הרב שעובר עליהם. והיו גם מי שנטלו על עצמם לשאת נאומי תוכחה בגנותו של מה שכונה בפיהם "המשטר העריץ". לעומת האדישות המשטרתית של היום מול חוסמי הכבישים - לא חסרו אז מכות באלות ומעצר-מתפרעים.

המחאה הקדושה

על מדרגות בית הממשל המקומי שבכיכר מאיו, סמוך למקום בו הוכרזה בזמנו ארגנטינה על-ידי הגנרל סן מרטין, ניצבת כבר שנים, מדי יום, ישישה המגדפת שעות את ראשי המשטר. לכולם היא נראית "מדברת לקיר", אבל גידופיה מהדהדים בכל אוזן שומעת. רק שם למעלה, בקומתו השביעית של בניין הממשל, .שמים "פס ארוך" על אותה ישישה ומתעלמים במפגין מקיומה. עם סיום חסימות הכבישים ממשיכה בואנוס איירס את יומה הרגיל. העובדים מגיעים למקום-עבודתם באיחור, והתלמידים מתנהלים בלית ברירה בעצלתיים לבתי הספר שלהם. גם התיירים התקועים במוניות מצליחים סוף-סוף לנוע למחוז-חפצם. איש מהם אינו פוצה פה על מה שקורה, כי המחאה כאן נחשבת קדושה. אם יש בעולם עיר ללא הפסקה אמיתית - הרי זו בואנוס-איירס ולא תל אביב. החיים בה זורמים מסביב לשעון במרוצתן של 24 שעות היממה. היכן מצוייה עוד עיר כמותה שבה אנשים מבלים בשעות הקטנות של הלילה בתיאטראות, בתי קולנוע, מועדונים ו...חנויות-ספרים. כן, בבואנוס איירס מצויה "אתנאו" - חנות הספרים הגדולה בעולם, המצויידת בחומר-קריאה בכל השפות - גם עברית. יש בה פינות-ישיבה לקריאה, בצד מסעדת "תולעת-ספרים". תייר שכמונו, הנקלע לעיר הבירה התוססת, מוצא שהכל בה הוא זול להפליא: מגורים במלון מן השורה (20-30 דולר ללילה עם ארוחת-בוקר); ארוחות צהריים וערב (במחיר כולל של 10 דולר), נסיעה במונית-ספיישל (יש רק כזו) במחיר של נסיעה של אוטובוס בארץ. ואגב: בואנוס איירס שורצת מוניות. כמעט כל מכונית שנייה החולפת בכביש היא מונית.

אתרי הבילוי

מוקדי המשיכה לתייר המצוי פרוסים על פני מרכז הבירה. מדרחוב פלורידה האלגנטי, שבו מסתופפים בעיקר תיירים, משתרע לאורך חמישה קילומטרים ומשקף היטב את העיר הססגונית. כמו רבים מרחובותיה המסחריים של בואנוס-איירס משופע מדרחוב פלורידה בחנויות למוצרי-עור - מתיקים ועד לנעליים, באיכות משובחת שאין דומה לה ובמחירים שהם ממש מצחיקים. כי בארגנטינה, יצרנית העור מספר אחת בעולם, הוא נמכר במחירי-רצפה, כאשר הפלסטיק - לא להאמין - יקר לאין ערוך ממנו. ובהזדמנות זו - לא לפסוח על "גלריה פסיפיקו" - מרכז הקניות המפואר של מדרחוב פלורידה - שיש בו הכל מכל כל. אתר הבילוי הראשי של עיר הבירה הוא רחוב קוריינטס - מעין ברודווי של ניו-יורק. המוני אדם פוקדים מדי לילה את התיאטראות, בתי הקולנוע,, מועדוני הריקודים, המסעדות ובתי הקפה, הגודשים כל פינה בו. לא פחות קורצים לתייר אתרי הבילוי של פלרמו ופוארטו-מאדרו. בפלרמו, הנחשבת לשכונה היקרה של בואנוס-איירס, יש היפודרום למירוצי-סוסים, המרתק אליו רבבות אוהדים, ויש גם קזינו ענק שצמוד לו, עם עשרות-אלפי מכונות-הימורים. מחרה-מחזיק אחריו הקזינו של פוארטו-מאדרו - נמל הבית של בואנוס איירס, הממוקם על גבי שלוש קומותיה של אניית-תענוגות לשעבר, שהיום היא נייחת. בפוארטו-מאדרו, הנחשבת אף היא לאיזור-מגורים מפואר ביותר, ממוקמות עשרות מסעדות מפוארות בנוסח "אכול כפי יכולתך", לכל סוגי הבשר והפסטות, מרקים, ירקות ושלל קינוחים, במחירים השוים לכל נפש. לטובות שבהן נחשבות "פורטניו" ו"ביסטקה".

לא לפסוח

לתייר היהודי בכלל ולזה הישראלי בפרט מזומנות בבואנוס איירס הפתעות קולינריות נוספות. ברחוב סנטה פה, אחד מרחובותיה הראשיים, יש גלידריה כשרה, המשתייכת לרשת הגלידות המובילה "פרדו". ויש גם "מקדונלד" כשר, שעם לקוחותיו נמנים אף מי שאינם יהודים, המשוכנעים שבשר כשר הוא פשוט בריא יותר. לא כדאי לפסוח על שכונת האמנים הציורית סן-תלמו, שבה נולד הטנגו החושני. בשכונה פועל מדי יום ראשון שוק-עתיקות של ממש - מריהוט, דרך כלי-בית ועד לספרים ולציורים יקרי-ערך של מיטב האמנים. לא להחמיץ גם את בית האופרה "קולון", שהוא העתק מושלם של בית האופרה בפריז; וגם לא את תיאטרון פיאצולה, שהיה בעבר בית הזונות של עבדאללה - אחד הכובשים המזרחיים של ארגנטינה. ולבסוף: לא לשכוח, כמובן, את "טורטוני" - מועדון ההווי הארגנטינאי מספר אחת, שבו מבוצע מדי ערב פולקלור מקומי עם מיטב האמנים; ולחלופין גם את מועדון "גאטו נגרו" (החתול השחור) בן ה-200 שנה - מעוזה של הבוהמה המקומית.