אין זה ספר שירה שרגיל למצוא במחוזותינו. בעולם של שירה שכל כולה במחוזות החולין, שירים על עולם חומרי ועל מחוזות אורבניים - הנה קרן אור אחרת. שירת קודש שמנסה להחיות את המציאות האפורה, לתת משמעות לחיי השגרה, להבין מה מעבר לרבדים הנגלים.
שירתה של שרה זמירה נוגעת בספירות גבוהות, במעיינות קודש. מי שקורא בהם חש, שהשורות סוחפות אותו לתהליכים רוחניים של עילוי והתעלות:
חַיִּים מְפַכִּים בִּגְבוּרוֹת בַּתְּלוּלִית וּבַמִּישׁוֹר, אֶבֶן מִקִּיר זוֹעֶקֶת בַּעֲלָטָה יוֹקֶדֶת. ("מעינות חיים")
החיים המפכים בשיריה הם כוח פנימי, זרימה מעבר לרובד הגלוי - ויש לכוח השירי עוצמה לקרוא את שפת הבריאה, את שפת האבן הזועקת. יש למשוררת שאיפה להשפיע בכתיבתה ובשירתה על השלמות בכל העולמות. הכתיבה היא המראה בלתי פוסקת אל מקור ראשוני, אל שורש רוחני:
נוֹסֶקֶת נִשְׁמָתִי אֶל אוֹר הָאֵין-סוֹף, בַּחִבּוּר הַפְּנִימִי שֶׁל צַלְמִי, בַּהִתְעַלּוּת שֶׁל תְּפִלָּה אֶל שֹׁרֶשׁ נְשָׁמָה. (מתוך השיר "התקדשות")
לאורך כל השנים משוטטת נשמת המשוררת בשבילי אמונה ונסיקה רוחנית, והתחושה היא שהכוחות הרוחניים היו וישנם, שהחיבור היה מאז ומעולם: לפנינו כתיבה אמונית שאינה בורחת מן העבר, אינה מוחקת דיסקטים קדומים, וההתחברות מזכירה שורה שכתב ישראל אלירז: "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם?", שורה המתכתבת עם אמירה מיסטית של רבי נחמן מברסלב.
היצירה והכתיבה הן מסע, הן ביטוי לכוח הנבואי, שיש ביוצרת, לקשור קשרים בין העולם העליון לבין עולם הברואים. הניצוצות והנגוהות, שאותם היא מחפשת, באים למלא אותה ולהשלים את חייה - ואנו חשים, שזו דרך לתרום לבריאה ולשירה:
מְחַפֶּשֶׂת נְגוֹהוֹת בְּמַר נַפְשִׁי, מְמַלְּאָהּ חֶסְרוֹנִי בִּשְׁלֵמוּת הֲוָיָה, לִנְגֹּהַּ אֶת שְׁנוֹת עוֹלָמִי. (מתוך השיר "נגוהות")
השורות, שצוטטו עד כה, מעידות על מתח רליגיוזי ושביל של התייחסות אמונית לכל מה שקורה בעולם הכתיבה ובעולם הבריאה. המשוררת היא הדמות המגשרת, כוהנת של מילים, שמחברת בין הוויות: המשוררת מתווכת בין העולמות כמו חשה מחוברת לשפע האלוקי, כמו מנסה לשאוב ממנו.
אתה חש, שיש בשירתה תפילה נצחית: שורות קדושות, שנובעות ממקור אלוקי עליון, ויש שורות שהן דיבור נבואי היישר לאלוקות.
לֹא נִגְלֵיתָ אֵלַי, קָדוֹשׁ, לְבַל אֶתְבַּטֵּל בַּמְּצִיאוּת, לְהַחֲיוֹת עַצְמִי מִצִּמְצוּם הַהֶסְתֵּר, "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם..." מְצִיאוּת שֶׁל עוֹלָם, הֶעְלֵם לְאֵין קֵץ. ("לדוד ה' אורי")
תפילת האדם - כל כולה ציפייה להתגלות, ובה בעת יש מתח בין ההעלם לבין הציפייה לקשר עם האלוקות. השירה היא תפילה שבאה לחבר, לצמצם ריחוק: התחושה היא, שהקב"ה מתקרב אלינו בתפילותינו, בדוח שלנו עמו. שירתה של שרה זמירה מאמינה בקשר הזה: יש דו שיח באמצעות השירה - דיאלוג בלתי נתפש מחבר את נשמת המשוררת עם עולמות אחרים. השירה שואפת לצמצם את ההסתר. להרחיב את הנגלה.
יש בשיריה תווים ואותיות - לחן שסוחף אותנו למתח בין הגאולה לבין הגעגוע - ואנו חשים, שנשמת המשוררת מייחלת לאותו עולם של טוהר, של תמימות, לישע המיוחל.
אות מתחברת לאות, מילה למילה - והיכולת של המשוררת לנגן על לשון הקודש, לחבר הברות, פועַל לפועַל, יכולת לירית זו מקרבת את הלחן הקדוש של הגאולה:
"וְהוֹצֵאתִי", "וְהִצַּלְתִּי", "וְגָאַלְתִּי", "וְלָקַחְתִּי" - בְּדִלּוּג שֶׁל אֵשׁ אֶל הַגְּאֻלָּה. ("הדילוג לגאולה")
מדובר בשירה מאוד ייחודית, מחוברת למקורות - שירה, מגילת שיר, שכל כולה תפילה אמיתית מעומקא דליבא, משא שלעתים נראה נבואי, משא שיש לו כוחות לגעת באותו "דילוג של אש". שרה זמירה מוסיפה קול ייחודי לשירה העברית, קול אמוני צלול, רצון תמים לחבר את הקוראים למדרגות הקדושה.
