מבט אישי ליום היסטורי

הקמת המדינה הסעירה רבים. בין המכתבים והתעודות מאותו יום מצאנו את מכתבו הנרגש של עורך הדין צבי סגל מתל אביב, שהחליט לכתוב מכתב לבנו זאב, בן השנה ורבע (יליד ינואר 1947) – בסימן היום הגדול. הבן גדל והיה לפרופסור באוניברסיטת תל אביב ולפרשן המשפטי של עיתון הארץ. זאב סגל נפטר ב-2011.

• לזאביק היקר שלי, שחיכינו לו זמן כה רב.
  את המכתב הראשון בחייך אתה מקבל מאבא. המילים האלה נכתבות ביום גדול ונעלה, יום היסטורי – יום הכרזת מדינתנו, מדינת ישראל. מי יתן ותבין, זאביק, אהוב נפשי, את קדושת היום הזה, ה' באייר תש"ח, ויהיה חרות מאורע זה לנצח בקרבך, כמו שהוא מושרש בנו – לעולם ועד.
  אני מקווה כי ליבך ידפוק תמיד למען המולדת, וכי אתה ובני דורך תזכו לפעול ולהעפיל במדינתנו הבנויה. ובן אדם תהיה – זה העיקר.

קטע מיומנו של מרדכי נאור, שהיה אז בן 13.5 ונכתב ברחובות. הוא פורסם בספר "למעלה על המגדל" בשנת 1974.

• היום התחיל בצורה רגילה והסתיים בצורה לגמרי לא רגילה. לפני הצהריים התנהל הוויכוח הרגיל עם חיימוש, המורה לאנגלית. הוא טען שאם נמשיך ללמוד אנגלית בחוסר חשק, כמנהגנו, לא נדע אנגלית לעולם ועד.
  בועז הצביע ושאל: "בשביל מה, בכלל, ללמוד אנגלית, אם האנגלים, ממילא, עוזבים היום את הארץ?".
  חיימוש אמר שדבר אחד לא קשור לשני. "האנגלים עוזבים, אבל האנגלית נשארת שפה חשובה". לא השתכנענו.
  כשחזרתי הביתה, בצהריים, סיפר לי אבי כי בארבע אחר-הצהריים ישדרו ברדיו את טקס הקמת המדינה היהודית. "ברדיו שלנו, לא של האנגלים", הוא הדגיש.
  שעות אחר-הצהריים חלפו באיטיות. חיכינו וחיכינו והשעה ארבע לא הגיעה. אמי אמרה שכדאי ללבוש בגדי חג, בגלל שרק פעם בחיים, אם בכלל, זוכים לחוג את יום ייסודה של מדינה, והיהודים חיכו אלפיים שנה ליום הגדול הזה. אבי ואמי התרגשו מאוד. אני לא כל כך.
  סמוך לשעה ארבע ישבנו סביב מקלט הרדיו – אבי, אמי, אני והתאומים. קריינית וקריין פתחו את שידורי "קול ישראל", תחנת השידור של המדינה הנולדת. הם סיפרו לנו על טקס הקמת המדינה המתחיל באותה שעה בתל אביב.
  במשך כל העברת הטקס ישבנו בשקט והאזנו. אפילו התאומים הבינו, כנראה, את גודל השעה – ושתקו. אני מוכרח להודות שככל שהטקס התמשך, התחלתי גם אני להתרגש.

ארתור הולצמן, יהודי ולו אישה ובת בארץ, היה כתב רשת הרדיו CBS בארץ ישראל. בשנת 1973, כאשר שימש כסגן היועץ המשפטי של נאס"א, סיפר על יום הקמת המדינה.

• השמועות היו רעות: מנהיגי ערב ותחנות השידור הערביות הבטיחו נהרות של דם בתל אביב ובשאר היישובים היהודיים. הייתי מודאג. אינני יודע מה חשבו אחרים, אך אני לא הייתי בטוח שהיהודים יחזיקו מעמד מול הצבאות הערביים, לאחר שיעשו צעד כזה ויכריזו על מדינתם.
  עמית למקצוע, כתב סוכנות AP, ביקר בתל אביב בראשית השבוע והציע לי להעביר את משפחתי לקפריסין. כתב זה היה קודם לכן במצרים, בעבר הירדן ובמפקדתו של קאוקג'י [מפקד הכוחות הפלשתינים], ולדבריו כמעט אין ספק שהערבים יכבשו את תל אביב תוך ימים מספר.
  היססתי. ידעתי שהסכנות רבות ולעומתן ניצבו המאורע ההיסטורי והסקופ העיתונאי. נשארתי בארץ עם המשפחה. ברבע לארבע נטשתי את מכוניתי האדומה הרחק משדרות רוטשילד הגדושות קהל והלכתי ברגל אל המוזאון.
  כשהתרוקן אולם המוזאון, בתום הטקס, מיהרתי אל המקום בו החניתי את מכוניתי. היה עלי להכין את הכתבה המוקלטת לשם שליחתה לארצות הברית. המכונית לא נמצאה. בעל מסעדה סמוכה סיפר לי כי בחורים לבושי מדים לקחו אותה. הוא אמר שכנראה היו מה"הגנה" או מהלח"י או מהאצ"ל. חשבתי שזה הזמן לבקר אצל ידידי יחזקאל סחרוב (סהר), שאז כבר מלאו 30 או 40 דקות מלאות לשבתו בתפקיד מפכ"ל המשטרה. מר סהר הבטיח לי שימצאו אותה במהירות, אבל זה לקח כמה ימים.

מיכאל בן-גל, מפקד ה"הגנה" בתל אביב ולימים אלוף בצה"ל ונשיא בית הדין הצבאי לערעורים, לא נכח בטקס הקמת המדינה.

• אני חושב שאני הייתי האיש היחיד בארץ שהיה בכיסו כרטיס הזמנה לטקס הכרזת המדינה – ולא הגיע אליו. מי שיחפש אותי בתמונות הנוכחים בטקס ההיסטורי במוזאון תל אביב – לא ימצא. בדעה צלולה החלטתי שעלי להיות במקום אחר. ביפו.
  אז עוד לא היו הרבה מכוניות עם מקלטי רדיו. בשיירה שהתכוננה להיכנס ליפו [שנכנעה ביום הקודם, 13.5.48] הייתה מכוניתו של מזכיר עיריית תל אביב, יהודה נדיבי, ובה היה מותקן מקלט רדיו. התאספנו ליד המכונית הזאת והאזנו להתחלת הטקס של הכרזת המדינה. זה היה בדיוק בשעה 16:00, ורק לאחר כמה דקות של שידור התחלנו לנוע. נכנסנו מדרום-מזרח, ממקווה ישראל, לאורך אבו כביר, בדרך שהיום נקראת רחוב בן-צבי, עד כיכר העירייה.
  בכיכר העירייה, לפי תוכנית מוקדמת, נפרדה מאיתנו יחידת-משנה ותפסה את בניין עיריית יפו. אחר כך המשכנו ברחוב הראשי של יפו – שדרות המלך ג'ורג', כיום שדרות ירושלים – לרחוב בוסטרוס, עד הנמל. את התושבים לא ראינו. העיר הייתה ריקה כמעט.
  לא פעם שאלו אותי איך ויתרתי על המעמד ההיסטורי. התשובה שלי היא, שבתור מפקד ה"הגנה" בתל אביב, עם כל החשיבות של מעמד הכרזת המדינה במוזאון, ידעתי שמקומי הוא ביפו, כדי להיות עם הכוחות שנכנסו לעיר ותפסו בה נקודות מרכזיות.