אינספור מיטות לא מוצעות ושיעורי בית שלא הושלמו, יכולים להעיד שילדים זקוקים לכללי. אולם האופן שבו מציבים ההורים את דרישותיהם, יכול להשפיע מאוד על כישוריהם החברתיים של הילדים. פסיכולוגים מאוניברסיטת וירג'יניה הגיעו למסקנה הזאת בתום מחקר שבדק את המעבר הידוע לשמצה מנערות לבגרות.
בתחילת המחקר מילאו 184 נערים ונערות בני 13 כמה שאלונים, ובהם אחד שהעריך את התכיפות שבה הפעילו הוריהם טקטיקות שליטה פסיכולוגיות כמו יצירת רגש אשמה אצל הילד או איום במניעת חיבה. הילדים דירגו, לדוגמה, כמה אופייני היה מצד האב לרמוז ש"אם באמת היה לך אכפת ממני, לא היית עושה דברים שמדאיגים אותי", או מצד האם להיות פחות ידידותית כשהילד לא הסכים איתה.
החוקרים פנו שוב אל הנבדקים כשהיו בני 18 עד 21. הם ביקשו מן הצעירים לבוא עם חבר קרוב או אם אפשר, עם בן או בת-זוג. הזוגות התבקשו להשיב על שאלות היפותטיות שנכתבו במכוון לעורר מחלוקת. "רצינו לראות אם הם יתמודדו עם אי-ההסכמה בדרך בריאה", אומרת ברברה אודקרק, שהובילה את המחקר ועובדת כעת בלשכת הסטטיסטיקה של משרד המשפטים האמריקני.
בגיליון אוקטובר 2014 של כתב העת להתפתחות הילד, דיווחו אודקרק ועמיתיה שבני ה-13 שהוריהם היו שתלטנים מאוד, התקשו להתמודד עם חילוקי דעות בין חברים בגיל 18.
הם התקשו להשמיע את דעותיהם בדרך שקולה ובוטחת לעומת ילדים שהוריהם אינם שתלטנים. כשהם בכל זאת עמדו על שלהם, הם לא הצליחו, לעיתים קרובות, להביע את עצמם בדרך חמימה ומועילה.
Parental Control ראה את מקור המאמר בגיליון "
סייטיפיק אמריקן ישראל" - ינואר 2015, עמ' 18.
החוקרים משערים, שהורים מניפולטיביים מערערים את כושרם של ילדיהם להביע דעה במערכות יחסים אחרות. אין ספק שההורים חייבים להציב גבולות, אבל שיטות שתלטניות גורמות לכך, שכל אי-הסכמה תפגום בקשר עצמו. ממצאים של חוקרים אחרים מלמדים, שהורים המסבירים את הסיבות לכללים שהם קובעים ומסבים מחלוקות לשיחות, מכינים את ילדיהם טוב יותר לעימותים עתידיים.
נראה שתוצאותיהן של מערכות יחסים מתוחות או רודניות מצטברות עם הזמן. המחקר גילה גם שקשיים חברתיים בגיל 18 מרמזים על יכולות תקשורת גרועות עוד יותר בגיל 21. הפסיכולוג שמואל שולמן מאוניברסיטת בר-אילן, שאינו בין החוקרים במחקר זה, סבור שהמסקנות האלה מסבירות באופן משכנע כיצד דפוסים של מערכות יחסים "עוברות הלאה" אל חברויות חדשות.
