מחזהו של טנסי ויליאמס ״חתולה על גג פח לוהט״ הוא על אנשים שפוחדים להיפגש עם החלק הכי אנושי של עצמם. בריק, כוכב הספורט הגברי שגברותו מוטלת בספק בורח אל האלכוהול; אביו, ביג דדי, העומד למות, בורח מהזקנה אל הרכוש והשקר העצמי, והתקווה שבריק בנו יגשים את כל מה שהוא לא. הבן השני, ואשתו הוולדנית בורחים אל הרכוש והילדים, וביג מאימא רק רוצה שכולם יהיו מאושרים. כולם מעדיפים את השקר מפני האמת של עצמם שמפחידה אותם. רק מגי מוכנה להודות שהיא חתולה יצרית ומינית שמסרבת לקפוץ מהגג הפח הלוהט, על-אף הכאב.. המחזה יכול היה להיכתב רק לפני 60 שנה, כי אז עוד נאלצו הומוסקסואלים - ויליאמס היה כזה - להתמודד עם ההומופוביה של סביבתם ושל עצמם. היום נדמה שזה השתנה מעט לטובה, אבל הסנסציה של הנושא הזה בזמנו טישטשה את העובדה שזהו בראש וראשונה מחזה על חיית הטרף האנושית, שמסוגלת להכאיב באכזריות לעצמה ולזולתה. הדמויות במחזה הזה אומרות זו לזו טקסטים בוטים ואכזריים. מגי (מאיה דגן סוף-סוף בתפקיד לא קומי) ובריק (נמרוד ברגמן, שכוחו באיפוקו). זהו בעיקר מחזה על שקר שנהפך לאמת, וזה בעצם הגדרה של מה שעושה תיאטרון: העמדת פנים שכולנו משתכנעים באמיתותה. ומבחינה זאת ההצגה שביים גלעד קמחי בתיאטרון בית ליסין מצליחה להפוך את העמדת הפנים לדבר משכנע, ולרגעים אף מרגש. זה לא קל, כי בעיני התפאורה - על קירותיה השקופים (בעיצוב ערן עצמון) פועלת בעד המחזה, ואף שאין כאן מבט חדש על מחזה מוכר (כמו ״חשמלית ושמה תשוקה״ בהבימה) המשחק של כל הלהקה, שאכן הופכת את השקר המוסכם של התיאטרון לאמת. יעל לבנטל ושמעון מימרן מקנים נוכחות לשתי הדמויות כפויות הטובה של הבן הדחוי ואשתו (וארבעה ילדים על הבמה מעניקים נוכחות לכוח הוולדנות האנושית). ליאת גורן ממלאת בחיים תוססים את דמותה המבוזה, אבל הנצמדת לשקר, של ביג מאמא. ואבי אוריה זוכה סוף-סוף לתפקיד הראוי לכישוריו במקום הנכון שלו בחייו המקצועיים, וחורך את הבמה בלהט, שמגיעה לשיאו דווקא בזעקה מחוץ לבמה, לקראת הסוף. נמרוד ברגמן הוא בריק, ואחת מתכונותיו כשחקן היא להקרין עוצמה אפלה מתוך חולשה ואיפוק, בעיקר מול הלהט של אוריה (לב המחזה היא התמונה בין האב לבנו). מיה דגן, שצברה קילומטרז׳ רב כקומיקאית ובדרנית זוכה סוף-סוף לתפקיד דרמטי מיני, שדורש לא מעט תעוזה ומסיימת את ההצגה בהיצמדות נואשת לשקר. ה״קליק״ שהופך את החיים לסבירים בזכות האלכוהול בשביל בריק במחזה הזה רק בסופו, מגיע לצופים בהצגה הזאת - לפחות בשביל הצופה הזה - די קרוב להתחלה. תיאטרון בית ליסין מעלה את "חתולה על גג פח לוהט" מאת טנסי ויליאמס. תרגום: שלמה מושקוביץ. בימוי: גלעד קמחי. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: אולה שבצוב. מוזיקה: אמיר לקנר. תאורה: קרן גרנק.

לפני כארבע שנים הוציא יוני אילת אלבום ביידיש ששמו נשמה צוענית (ציגייַנער נשמה), ובו גרסאות יידיש לשירי אלבומה הצועני של ירדנה ארזי, שנמכר ביותר מ-150,000 עותקים, ונחשב לאחד האלבומים הנמכרים והמצליחים בתולדות המדינה. בימים אלו החלו בתיאטרון יידישפיל החזרות להצגה 'נשמה צוענית', ההצגה בוחנת את המשותף והשונה בין הצועני הנודד ליהודי הנודד ואת תרבות הנדודים בכלל. שוחחנו עם יוני אילת, במאי ההצגה, כדי לרדת לעומקם של הדומה והשונה בין שתי התרבויות: "מדובר בשתי תרבויות שחוו מאות שנות נדודים באותן טריטוריות במזרח אירופה, כמיעוטים נרדפים בתוך רוב אירופאי לבן ונוצרי. ההצגה עוסקת בין השאר בכוחו של המיעוט ואנו מגלמים בה את הצוענים, אבל המטאפורה לעם היהודי מאוד ברורה, בעיקר כאשר השירים הצועניים מתורגמים ליידיש. שלא לדבר על היידיש עצמה שהיא בעצם צוענייה, נדדה בין טריטוריות ומדינות, בלי דגל ובלי צבא, שפה שהיא בת בלי בית. התרבות הצוענית מאופיינת בשמחה ועליצות, אבל יש בה זרמים תת-קרקעיים מלאים בהרבה עצב ויגון, מה שמאוד דומה לתרבות הכליזמר היהודית, בה הלחנים קצביים ושמחים, אבל הסאבטקסט הרבה פחות שמח, ולרוב גם החיים שמסביב... בשתי התרבויות הכינור ממלא תפקיד מרכזי וההתייחסות אליו היא כמעט מטאפיסית: אמצעי לפרוט על מיתרי הלב בשמחה המהולה בעצבות. בכלל, האינסטרומנטים בשתי התרבויות כמעט זהים, כשהכלים המככבים הם קלרינט, אקורדיון וכמובן כינור". אז מה שונה בין שתי התרבויות? "כמובן שיש גם הרבה נקודות שוני. אצל הצוענים הנדודים הם אג'נדה ואצל היהודים הם לרוב רק מתוקף הנסיבות. הצוענים לעתים נטמעו בדת של הסובבים אותם והיהודים היו יותר מסוגרים בתרבות שלהם. התרבות היהודית מבוססת על אלפי שנים של כתיבה, וכמעט כולם בה יודעים קרוא וכתוב מגיל צעיר מאוד, ואילו הצוענים על-פי רוב אנאלפביתים, ולשפות המדוברות שלהם לא היה כתב עד לפני מאה שנה. לכן, המסורת שלהם מאוד עממית במובן שהיא עוברת מפה לאוזן ואם יש ספרות שנכתבה אודותיהם היא נכתבה על-ידי עין חיצונית, כמו אזמרלדה בגיבן מנוטרה דם של ויקטור הוגו, או דמות הצוענייה בכרמן של ביזה". גם הם חוו רדיפות והשמדה... "נכון. גם לצוענים כמו ליהודים ייחסו כוחות אופל של הזר, שאירופה התבוננה בו ופחדה ממנו. גם אותם השוו לעכברושים או פשפשים שאם לא נחסל אותם, הם יקומו עלינו להשמידנו. בתקופת השואה מאות אלפים של צוענים נרצחו במחנות ההשמדה. לצוענים לא היו מפקדי אוכלוסין אז יש ויכוח עם מדובר בחצי מיליון או מיליון נספים. יש להם גם יום זיכרון של שואת "בני רומא", כי עבורם "צועני" (ג'יפסי) היא מילת גנאי". ואם נחזור רגע להצגה... "מדובר במחזה מוזיקלי המשלב שירים, פולקלור, כוריאוגרפיה, צבע ושמחה, עם תלבושות מושקעות ותפאורה מוקפדת. הצגה מאוד ססגונית, חיה ושמחה, אבל העצב נמצא שם כל הזמן, מתחת לפני השטח וגם במילות השירים, כך שאנחנו מקווים שהצופה ייצא מההצגה עם מטען חווייתי. השירים בה כוללים את להיטיה הגדולים של ירדנה ארזי, כמו 'עיניים שחורות' ("אוצ'י צ'יצ'וניה") והכינור הנאמן, שתורגמו ליידיש ודרכם נפרשים תמונות מחיי הנדודים. האנסמבל כולל שמיניית שחקנים צעירים, ארבע נשים וארבעה גברים, שאני אחד מהם, בנוסף לתזמורת חיה של ארבעה נגנים המנגנים בכינור, טובה, קלרינט, כלי הקשה, אקורדיון ופסנתר. המנהל המוזיקלי שלה הוא המוזיקאי ליאור רונן, קלרניתן מחונן בן 28, העולה ופורח בשמי העיבוד המוזיקלי". ע"פ רעיון של יוני אילת, מחזה: אורן יעקובי, בימוי: יוני אילת, עיבודים וניהול מוזיקלי: ליאור רונן, כוריאוגרפיה: נדב צלנר, תלבושות: אופיר חזן ולירון בליס, תפאורה: מאיה פלג, תאורה: מישה צ'ארנייבסקי, תרגום ליידיש: דניאל בירנבאום. בהשתתפות: יוני אילת, רונית אשרי, יעל יקל, עינת סגל-כהן, מירי רגנדורפר, יונתן רוזן, יובל רפפורט, ניב שפיר. ההצגה מתורגמת לעברית ולרוסית.

מופע ייחודי נוסף מבית היוצר הסדרה המצליחה "תן למילים לעשות בך" המתקיימת במדיטק חולון. מופע זה מוקדש לזמרת הצרפתייה הידועה אדית פיאף בעקבות מאה שנים להולדתה. המופע יתקיים ביום שישי (8.5.15) בשעה 12:00 במדיטק. המופע הינו מסע חזרה בזמן אל ימי הקברטים העליזים של פריז, לימים בהם זמרת השנסון האגדית אדית פיאף הלכה וכבשה את במות פריז בשיריה הדרמטיים ששיקפו את עלילות חייה הנפתלים. במופע בו ישתתפו קרן טפרברג, יונית טובי, אדם להב, האחיות לוז, יהלי סובול, קרני פוסטל, ערן צור, אסף רוט ושלומי שבן, יבוצעו משיריה הידועים של פיאף בהם: "החיים בוורוד", "מילורד", "המנון לאהבה" ו"איני מתחרטת על דבר". כמו-כן יבוצעו שנסונים חדשים מפתיעים.