חם היה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב בל"ג בעומר תש"ע, לפני חמש שנים, עת הובא למנוחות עולמים אברהם אפל ז"ל, הוא "אברום" בפי רוב משתתפי ההלוויה. זה היה שם החיבה שלהם לחבר, לאיש הפעלתן, לעסקן הוותיק, עסקן במובן החיובי, שראה בפעילותו התנועתית-לאומית המשך ישיר לפעילותו באצ"ל בטרם קום המדינה.
היו שם רבים שדרכם הצטלבה עם דרכו - מראש ה
ממשלה בנימין נתניהו, יו"ר הכנסת רובי ריבלין והשר לשעבר
דוד לוי, ועד אחרוני הפעילים התנועתיים, מתל אביב בעיקר, אך גם מסניפים אחרים, רבנים ואנשי ציבור, חילוניים ודתיים, אשכנזים וספרדים, ורבים שחבו לו את תמיכתו המשמעותית ואת סיועו להם, בגלוי ובסתר.
אברום מעולם לא סייע באופן עיוור. מעולם לא נתן הבטחות-שווא, נטע אשליות בלב בן-שיחו. תמיד בחן את המועמד בעיקר על-פי קריטריון אחד - הנאמנות התנועתית. וכי מה פלא? הן הוא היה ממייסדי התנועה, לצידו של המנהיג הנערץ עליו -
מנחם בגין. לצידו של המפקד הלך במדבר האופוזיציוני במשך 29 שנה, עד שזכה לראות בהתגשמות גדול חלומותיו: מנחם בגין, מפקד האצ"ל ויו"ר התנועה - סוף-סוף ראש ממשלת ישראל.
זכיתי להיות אחד מאלה, שנהנו מתמיכתו. זכיתי ליהנות מעידודו, מטפיחתו הפטרונית-חברית על הכתף ברגעי המתח והיזע, טפיחה מעודדת ורבת משמעות. הוא הזמין אותי לא פעם לשמוע ולהשמיע במפגשי חוג "תגר" בצהרי יום ו', שבהם הוא היה כמלך בעמו, הרוח החיה בין חבריו, מפגשים שבהם חיברו נוסטלגיה ושירה מימי המחתרת הלוחמת לאקטואליה בוערת, שבהם טיפחו גוש פוליטי, המורכב מן הוותיקים-המייסדים, שהיה בר-השפעה ממשית על קביעת הרכב הרשימה לכנסת.
לפתחו של אברום שיחרו כמעט כל המועמדים, בכל ההתמודדויות. מי לא ידע את מידת השפעתו, שליטתו ב"דילים", אבל גם את שיקוליו האיכותיים? את הקלפים תמיד שמר קרוב לחזה, בעיקר לגבי אלה שהיו לו ספקות לגביהם. מנגד, אלה שלא היו ראויים לדעתו להיכלל ברשימה או להיות במקום ריאלי - להם היה אומר בגלוי את דעתו הכנה על מועמדות הסרק שלהם.
אברום היה ממושכי החוטים במערכות הבחירות, בכינוסי המרכז והוועידה, בסניף בתל אביב, בקרב ותיקי התנועה וחוג "תגר" רב ההשפעה. לעצמו לא ביקש מעולם תפקיד או מעמד רשמי. הוא נהנה מעצם הפעילות שאחת מטרתה - להבטיח שהשלטון יהיה בידי הליכוד ובידי ראש ממשלה מטעם הליכוד.
נאמנותו הייתה נתונה תמיד לעומד בראש התנועה, מנחם בגין,
יצחק שמיר, או בנימין נתניהו. חיבה מיוחדת שמורה הייתה בלבו לדוד לוי. והוא נקרע בתוכו בין חיבה זו למנהיג המוכשר ש"צמח מלמטה", שעלה ממרוקו, שבא מן הפריפריה, לבין נאמנותו ל"משפחה הלוחמת" שהוא היה חלק ממנה ואשר רוב חבריה אשכנזים.
הפעילות ה"בלתי רשמית" שלו וההשפעה שהפעיל בכוח הכריזמה המיוחדת שהייתה לו - הם שעשו את הדמות המיוחדת הזו בחיים הפוליטיים בתנועה ובישראל. אברום היה מעין מגשר, מפשר, שעשה לאורך עשרות שנות פעילותו התנועתית כל מאמץ על-מנת לאחות קרעים, להקהות מתחים, ליישר הדורים, לאחד בין קצוות.
פשוט בהליכותיו ולרוב הדור במקטורן ועניבה, מסטיק "נצחי" נלעס בפיו, הוא אהב את מה שמכנים "עמך", הפעילים בני הגילים השונים וממוצא שונה. קשר מיוחד היה לו לבני עדות המזרח בתנועה. בכך הלך בדרכו של בגין, שעשה הכל לבטל את מה שכונה באותן שנים "ישראל השנייה", להביא לאחדות פנימית ולקירוב לבבות.
כמושך בחוטים, כמי שאהב לפעול מאחורי הקלעים - רבה הייתה תרומת אברום להקהיית המתחים העדתיים בתוך התנועה, אשר גדלה והתרחבה במספר מתפקדיה ומצביעיה, בעיקר מקרב בני עדות המזרח.
קודם שפניתי להתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, זכיתי לעבוד במשך שמונה שנים לצידו של ראש הממשלה יצחק שמיר. התמקדתי בעבודתי בעיקר בפעילות הציבורית-פוליטית-תקשורתית של ראש הממשלה. שמיר לא חיבב במיוחד את התקשורת ומעולם לא פעל משיקולי יחסי ציבור ועשיית רווח תקשורתי. הוא גם לא שש להקדיש זמן רב מדי לפעילי התנועה, או לוותיקי לח"י. עיקר מעיינו היה נתון לעבודת ההווה ולבעיות העתיד של המדינה והאומה.
הייתי צריך מפעם לפעם "להזכיר" לו שהוא משמש גם כיו"ר הליכוד, התנועה שבשלטון, ועל כן עליו להקצות מזמנו גם לפעילים, לחברי הסניפים והמרכז. לפני כל מפגש עימם הוא היה מתחקר אותי: לשם מה אני צריך את זה? מה הם רוצים? וכיו"ב שאלות.
כאשר אפל ביקש פגישה, השאלות הללו לא צצו. אברום תמיד התקבל בחיוך ובחיבוק אצל ראש הממשלה בלשכתו בירושלים. שמיר ידע תמיד, כי אפל, בין אם בא בגפו ובין אם מלווה בעוד חברים, לא יטרידו סתם לצורך פגישה-לשם-פגישה. ואכן, תמיד שמע ממנו דברי טעם פוליטיים, רעיונות כיצד להתגבר על משברים פנים-תנועתיים, שכידוע לא חסרו בתקופת שמיר.
המושך-בחוטים אברום נראה לעיתים קרובות בלשכת ראש הממשלה, אך בעיקר במסדרונות הכנסת או בכניסה לבית ז'בוטינסקי בתל אביב, מסתודד עם חברים, ממתיק סוד עם פעיל זה או אחר. תמיד אופטימי, שופע רעיונות, שהיה משתף בהם, לפחות בחלקם, את אנשי אמונו.
ראיתיו בפעם האחרונה ב"שבעה" למות רעייתו, בבית הבן דודי. איזו אהבה הייתה זו! איזו זוגיות ואיזו התאמה בין בני-זוג שבאו משני עולמות שונים! איזו תמיכה נתנה לו ויולט בכל פעילותו הציבורית ואיזו אהבה הוא העתיר עליה! עם כל הכבוד לפוליטיקה - ויולט, המשפחה, הנכדים, קדמו אצלו לכל. הוא סעד אותה במסירות אין-קץ בתקופת חייה האחרונה, כשהיא כבר דועכת והולכת... והיה ברור כי מותה יהיה מכה קשה בעבורו. אולי - הקשה שבמכות.
עצוב היה לראותו ב"שבעה". בקושי כבר דיבר. בקושי זיהה אותי. קולו הרם לא נשמע. אותות המחלה ניכרו בבירור בפניו, בגופו ששח עוד יותר. בסתר הלב ידעת, שממות הרעיה ויולט, אברום לא יוכל להתאושש... הוא נטמן בבית העלמין ההיסטורי, בלב תל אביב, העיר שהוא נמנה על יקיריה ואשר בה הלך ופעל רוב שנותיו, למען ארץ-ישראל, למען תנועת הליכוד ולמען חבריו-לדרך.
איש תנועה, תנועת החרות והליכוד, מזן מיוחד היה אברום. הוא חסר לה מאוד. הוא חסר לי מאוד.
