כוננות ספיגה

אורי דוד הוא מנהל פנימיית הרי ירושלים, בן 52, ועובד בפנימייה מזה 28 שנים. לאורי תואר ראשון בחינוך ותואר שני בדמוקרטיה וקרימינולוגיה, והוא בעל ניסיון עשיר מאוד בעבודה טיפולית. אורי החל את דרכו בפנימייה בתור מדריך ורכז. אחר כך שימש מנהל חטיבת ביניים. היום הוא מנהל הפנימייה. אורי דוד מספר על הפנימייה ועל הילדים החיים בה: פנימיית הרי ירושלים היא פנימייה טיפולית פוסט-אשפוזית, המיועדת לילדים בני 7–15, הסובלים מהפרעות נפשיות קשות וחייבים לצאת מהתא המשפחתי שלהם, מהסביבה ומהקהילה שלהם. בפנימייה שוהים 96 ילדים המחולקים לקבוצות גיל של 15 ילדים כל אחת. לכל קבוצה אחראים 12 אנשי צוות. מדובר בילדים עם הרבה מאוד קשיים, על קצה הרצף של הסיכון. ילדים שלא הצליחו להשתלב במסגרות חינוכיות אחרות, ילדים שאולי אפשר לומר שנפשם "מפורקת" ויש להם רמת תוקפנות גבוהה, חשדנות גדולה וחוסר אמון במבוגרים. ילדים אלה סבלו מהזנחה, מהתעללות וממגוון פגיעות – פיזית, נפשית ומינית. כל הילדים חוו טראומות שונות: נטישה, הרגשות קיצוניות של אימה ופחד, מצבי חיים של עוני וזנות.

כיצד נערך הצוות לטפל ולהכיל את ילדי הפנימייה בזמן מבצע צוק איתן?

אורי דוד: "היות ומדובר בילדים הזקוקים להגנה ולהסתכלות תמיד, ובזמן מלחמה וחרום בוודאי מלחמה וחרום הסתכלנו עליהם מקרוב. מכיוון שלכולנו היום יש טלוויזיה ורדיו, גם הם נחשפו למהלך המבצע, גם הוריהם חשפו אותם לזה. נוסף על כך בזמן המבצע היו אצלנו אזעקות. מאחר שהילדים כבר חוו טראומות קודמות, כל דבר בשעת חרום מעורר אצלם מתח וחרדה, מן הרגשה שהכל יכול להתפוצץ. בתקופה הזאת עסק הצוות במצב: הגברנו את תדירות השיחה הקבוצתית כמענה ללחצים ולחרדות של הילדים, התעניינו בחרדות שלהם (עם הגדולים סביב שיחה חופשית ועם הקטנים באמצעות משחק). אצל ילדים שלהם בעיות קשות הקשורות בשיפוט ובהבנת המציאות ובקושי להסתדר במרחב האישי והסביבתי, היה צריך לדבר הרבה יותר. "כשהיו אזעקות, הצוות שלנו הוקפץ למבני המגורים של הילדים, אסף אותם וירד אתם למקלטים. נדרש גם קשר רציף עם ההורים, שביקשו להתעדכן בנוגע למצב ילדיהם ולדעת שהם מטופלים ומוגנים כל הזמן".

כרמל אלעד, עובדת סוציאלית ראשית של הפנימייה, מספרת גם היא על הקשר עם ההורים במהלך התקופה המתוחה: "הורי הילדים פחדו להגיע לפה, הם היו לחוצים מאוד. לאחר כל אזעקה התקשרנו אליהם והודענו להם שהכל בסדר. היה לנו גם טלפון חרום שאפשר היה להתקשר אליו תמיד ולקבל מענה. חוסר הוודאות ליווה את צוות הפנימייה במהלך המלחמה והצריך התארגנות מחודשת מפעם לפעם. בשלב הראשון של המלחמה לא היו אזעקות באזור הפנימייה, אך לאחר מכן האזעקות הגיעו גם לכאן. והמתח והחרדה של הילדים גברו וחידדו את הצורך שלהם בסביבה מגינה".

ורדה קלינגהופר, הפסיכולוגית הראשית של הפנימייה: "המבצע תפס אותנו זמן קצר לפני שהילדים עמדו לצאת הביתה לחופשת הקיץ, ועל כן עסקנו רבות בהתלבטות אם הם יוצאים הביתה או נשארים כאן. כל הילדים נשארו מעט יותר, ואז הערכנו את מצבו של כל ילד וילד. האם נכון לשלוח אותו הביתה, גם מבחינת מצב הביטחון באזור וגם מבחינת המשפחה? עד כמה הבית יכול לתפקד בתקופה הזאת? למשל, אחת הילדות בפנימייה ראתה בהחלטה שלא תצא הביתה באותו זמן, כאילו בכוונה לא רוצים לתת לה לצאת. היא הייתה בחרדה גדולה, והתקשתה לקבל את העובדה שהיא נשארת בפנימייה כרצון להגן עליה". אורי דוד: "בפנימייה יש הרבה ילדים שגרים בדרום, ולכן התלבטנו אם לשלוח אותם הביתה לחופשות שבת או לחופשת הקיץ באוגוסט. כשהוחלט להשאירם, התארגנו במיוחד כדי לא לשלוח את הילדים לאזור הסכנה. היו ילדים שהיו צריכים לסיים את שהותם בפנימייה ולעבור למסגרת אחרת, ודחינו את המעבר. מובן שנדרשנו להשאיר צוות במקום, להכין להם פעילויות ולתת להם הרגשה בטוחה ומוגנת. הורים שביקשו שילדם יגיע אליהם, היו צריכים לחתום על מסמך המאשר שהילדים נמצאים באחריותם בזמן הזה". כרמל אלעד מדגישה את מורכבות הדילמה שאורי דוד סיפר עליה: "לעתים, למרות האזעקות, השהייה בסביבת הבית עשויה להיות מרגיעה יותר מאשר השהייה במקום רחוק, בגלל חוסר הידיעה והדאגה מה קורה למשפחה. בהקשר זה היה לנו קשר רציף עם ההורים, וגם הם התלבטו בשאלה מה נכון עבור הילד ואם הוא יכול להכיל את המציאות הזאת בבית".

המילה "הכלה" קיבלה משנה-תוקף בקרב הילדים וצוות הפנימייה במשך המבצע. הילדים נדרשו להכיל מציאות קשה וכואבת, המעוררת חרדות בסיסיות בנוגע לעצמי וליקרים לי. הצוות נדרש להכיל את המציאות, וגם את הילדים עצמם, שהרי אנשי הצוות היו המבוגרים האחראים ששהו עמם וקיבלו על עצמם את התפקיד החשוב הזה.

כיצד הגיבו הילדים בזמן הלחימה?

אורי דוד: "בתקופות של לחץ ביטחוני מתמשך ראינו יותר התפרצויות של ילדים, נטייה לדיכאון וקושי להתרכז וללמוד. התעוררו אצלם רגשות של פחד וחרדה. הרבה מהם התקשו להירדם בלילה, ובקרב ילדים שמרטיבים, ההרטבה הופיעה בתדירות גבוהה יותר. הופיעו גם כל מיני התנהגויות אחרות, כמו לרוץ בפנימייה ולצעוק, או ילד שהתכוון לפתוח את ברזי הגז הנמצאים במבני המגורים. "גם לעיתוי המבצע הייתה חשיבות. המבצע נפתח בקיץ, שבו ממילא כל יציאה לחופשה מלווה בלחץ גובר לפני כן, מכיוון שאלו הם ילדים הבאים מבתים שלא תמיד מגינים עליהם ולא תמיד מכילים אותם. כשיש גם לחץ ביטחוני ואזעקות בלילה, המתח של הילדים גדול יותר". ורדה קלינגהופר: "מכיוון שהילדים באים עם חרדות וטראומות קודמות, המצב הציף אותן. אצל רוב הילדים היה אפשר לראות עלייה בחרדה. הילדים היו משאילים אלמנטים מן המלחמה, סביב ההפצצות ובתים שנהרסו. לדוגמה, לילד, שביתו נמצא בעוטף עזה והוא חווה מלחמות קודמות, היו יותר טקסים אובססיביים. הילדים גם דאגו למשפחות: אולי קרה להם משהו? האם הם הספיקו להגיע למקלט בזמן אזעקה? ונוסף על הכל, הילדים ראו שהצוות מפחד והגיבו אליו. המצב הפעיל אצלם חרדות בסיסיות וראשוניות, כמו החשש להיפגע, החשש למשפחותיהם, והחשש לצוות הפנימייה, שהרי היו גם אנשי צוות שהתגייסו למילואים, והילדים חששו שלא יחזרו אליהם. "הילדים הפעילו דפוסי התנהגות שהם מכירים, רק בעוצמה גבוהה יותר, כלומר חרדת נטישה, הרטבות בלילה, או קושי להירדם. ורק אחר כך לאט-לאט אפשר לשמוע בתוך כל זה אצל כמה מהילדים תכנים הקשורים למלחמה עצמה".

כיצד הגיב הצוות למצב?

ורדה קלינגהופר: "המדריכים קיבלו על עצמם תפקיד הורי. הם התגייסו להגנה על הילדים, ובתחילה אפילו לא רצו להתרחק מהפנימייה על-מנת שיוכלו להיות קרובים לילדים ולגשת אליהם במקרה הצורך. חלקם חבר'ה צעירים שאחראים לקבוצה של ילדים, והיו צריכים לרוץ איתם למקלט. זוהי אחריות עצומה. עם זאת הם עצמם התמודדו עם חוסר ודאות: האם יוצאים הביתה או לא? האם מי שיצא למילואים יחזור? הם היו צריכים להתמודד עם חרדותיהם נוסף על האחריות הרבה שהייתה להם כלפי הילדים". כרמל אלעד: "הצוות היה מבוהל מאוד. היו אנשי צוות שראו את היירוטים של הרקטות, וגם זה העלה אצלם את רמת הפחד". אורי דוד: "המדריכים גרים במקום, והם היו במתח רב, כל אזעקה הייתה מקפיצה אותם. אצל המדריכים הנשואים שיש להם ילדים עלתה השאלה למי לדאוג קודם, לילדיהם או לילדי הפנימייה".

האם המלחמה הותירה את רשמיה על הצוות גם היום?

ורדה קלינגהופר: "מעצם היותו של הצוות צוות המגונן על הילדים, הוא ספג יותר בעצמו". כרמל אלעד: "בזמן שִׁגרה יש לצוות מערך הדרכות מובנה, ובדרך כלל יש זמן רב יותר לעיבוד המידע. בגלל המלחמה לא היה לזה זמן. פתאום התחילה השנה החדשה ואנשים הגיעו אליה מותשים כי בעצם לא היה להם חופש. וזה באמת לא היה קל". אורי דוד: "בתחילת השנה פגשתי צוות עייף, מתוסכל, עצבני ונטול כוחות מחודשים לפתוח את השנה". מה היה מצב הילדים שחזרו לפנימייה בתחילת השנה?

ורדה: "בתחילת שנת הלימודים החדשה הילדים העלו תכנים הקשורים למלחמה, לאזעקות ולהרס בתים. היו ילדים שציירו ציורים של הלחימה ושל הירידה למקלטים. המצב הרגשי של הילדים היה קשור מאוד לאופן שבו המשפחה תפקדה. ילדים שהוריהם היו בחרדה גבוהה הושפעו יותר. ניכר היה שילדים שחזרו מבתים שבהם היה פחות סינון של המידע, נחשפו יותר לתכני המלחמה ולחרדות, והושפעו מהם". כרמל אלעד: "כולם עברו טראומה, ולא היה זמן לעבד אותה כי החלה שנה חדשה וצריך היה להמשיך הלאה. קראנו לשכבת הגיל החדשה שנכנסה לפנימייה 'איתן', וזה לא סתם, זה משמעותי". מצב של חרום וסכנה מציב את כולנו ב"סימן שאלה", במקום לא יציב ומעורער, במקום שבו הנפש מחפשת ביטחון ומרגוע. לפעמים אנחנו מוצאים אותם כשהסערה שככה. לפעמים אנחנו זקוקים לזמן נוסף. לפעמים תמשיך אתנו הסערה עוד כברת דרך ארוכה. אצל ילדים נפגעי התעללות והזנחה, הצורך בביטחון ובמרגוע לנפש עז יותר, והקושי לספק אותו גדול יותר. נראה שצוות הפנימייה התגייס באופן טוטאלי למען הילדים, לשמירה על גופם ונפשם. הדבר הצריך מהם מסירות נפש ומשאבים רבים, וגבה מהם מחיר לא קטן. אבל בזכותם יכולה להפציע התקווה שאפשר לצאת מהתקופה הקשה הזאת עם כוחות נפש מחוזקים יותר ואיתנים יותר.