ארבע שנים, בין 1537 ל-1541, נמשכה מלאכת בניית חומת ירושלים. הסולטאן הטורקי סולימאן המפואר הוא אשר החליט להשיב לירושלים את מעמדה ולבצרה מחדש בחומה, שנבנתה במידה רבה על תוואי החופף את החומות הקודמות של העיר. הכניסה בשערי ירושלים הייתה כמעבר מהחול אל הקודש. מחיי השדה והכפר אל אזור המקדש, ולימים אל שריד החומה שהקיפה את המתחם - הכותל המערבי. משורר ספר תהילים מביע את אושרו של מי שהגיע אל ירושלים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". אף בימינו אנו, בעת המעבר באחד השערים המקשרים את העיר החדשה אל העיר העתיקה, סוערים רגשותיו ותחושותיו של המבקר, המטייל או התושב החי בעיר. קדושת ירושלים מרחפת מעל ארבעת הקילומטרים של החומה המאסיבית, האפורה, המחוספסת והנוקשה.

שמות משתנים לאורך הדורות

הסופר הירושלמי יהודה האזרחי כותב: "מספרים כי שני ילדים עומדים בפתח שער האריות. שואל האחד את חברו: מדוע נקרא שער זה בשם שער האריות? משיב לו חברו: מפני שדרך שער זה פרצו הצנחנים לעיר העתיקה כאריות". האם זהו מקור השם? ודאי שלא. אך בעצם הסיפור יש יסוד לאגדת עם שבוודאי תתפתח במרוצת הימים ותתפוס מקום של כבוד באגדות על ירושלים. מהו ההסבר האמיתי לשמו של השער? אף שנביא מספר הסברים, נותיר בידי הקורא את ההכרעה איזה מהם נראה ביותר. שער האריות קבוע בחלק המזרחי של החומה מעל העמק, במרומי מדרון תלול. בימי הביניים הוא נקרא "שער יהושפט", כיוון שהוא פונה לעמק יהושפט שבו תתרחש על-פי המסורת תחיית המתים ועמי העולם יעמדו למשפט. הנוצרים מכנים אותו "שער סטיפן", על שם סטיפן הקדוש שעל-פי אמונתם הוצא דרך שער זה לעבר עמק הקדרון ושם נרגם באבנים. המוסלמים החליפו את שם השער מספר פעמים. בראשית זמנם קראו לו "באב אלאסבאט" או "שער השבטים", על יסוד אמונתם לפיה דרך שער זה היו נכנסים המוני בית ישראל בעת העלייה לרגל למקדש בירושלים. בימי הביניים הוא כונה "שער יריחו" כיוון שממנו יוצאת הדרך לעיר זו. בתקופות מאוחרות יותר הוא נקרא "באב סית מרים", על יסוד האמונה הנוצרית שסמוך אליו נמצא מקום לידתה של מרים, אמו של ישו. בפי היהודים היה שם השער וכך נשאר: שער האריות. הבא אל שער האריות מצד מזרח, יבחין מיד בשני צמדים של תבליטי חיות החקוקים במגדל השער. מי חקק אותם האריות ומדוע? האם היה זה סולימאן המפואר? או שמא זהו חלק מהחומה הקדומה? ואולי הם מעשה ידיו של שליט מאוחר יותר? תשובות לשאלות אלו אפשר למצוא בסיפורי עם.

חלומו של הסולטאן

בספרו "אגדות ארץ ישראל" מביא פרופ' זאב וילנאי את אגדת "שער האריות וחלומו של הסולטאן הטורקי". על-פי האגדה, חרש הסולטאן מחשבה רעה על ירושלים ותושביה וזמם להטיל עליהם מס כבד ועול שיעבוד. באחד הלילות חלם חלום ביעותים על שני צמדי אריות המתנפלים עליו לטרפו. משהאיר השחר, מיהר הסולטאן להזעיק את פותרי החלומות למען יגידו לו את פשר חלומו. קם זקן אחד והרהיב לענות, כי מאללה הקנא-והנוקם יצא זעם על הסולטאן שזמם להרע לעיר ותושביה. האריות - אמר הזקן - נשלחו על-ידי אללה לטרוף אותך. אולם אם ייטיב הסולטאן עם העיר ותושביה - יכופר עוונו ויסולח לו. שאל הסולטאן את האצטגנינים כיצד ניתן להיטיב עם ירושלים. השיבו לו, כי חומתה פרוצה ואין מגן לתושביה. מיהר הסולטאן וציווה לחדש ולבנות את חומת העיר. שני התבליטים של צמדי האריות הם העדות למפעלו של הסולטאן. אך מדוע דווקא בשער זה? מוסיפה האגדה ומספרת, כי עבודת הבנייה נעשתה על-ידי שתי קבוצות בונים, אשר החלו בשער האריות ופנו דרומה וצפונה. אגדה אחרת מספרת, כי למעשה מדובר בטיגרים - סמלי המלכות של הסולטאן הממלוכי ביברס ששלט בארץ ישראל במאה ה-13. ראיה לכך ניתן לראות בצמדים נוספים שנחקקו על גשר ביברס שמצפון ללוד, ואשר אין ספק לגבי זהותו של מקימו. אלא שמאליה עולה השאלה: מה לסמלי שלטונו של ביברס מהמאה ה-13 ולחומה שנבנתה במאה ה-16? שאלה למחקר ולא למסורות עממיות; תשובה אפשרית: לפנינו שימוש-משני בשרידים מימי ביברס.

ענוותנותו של השער

יש גם אגדה חדשה, אותה מביא הנשיא יצחק נבון באגדה המופלאה שכתב: "ששת הימים ושבעת השערים". באותה אגדה מתואר ויכוח של שערי ירושלים, דרכו של מי מהם תבוא הגאולה. ומספרת האגדה בלשונו של נבון: "נתקפל שער האריות ולא אמר דבר. אמר לו הקדוש ברוך הוא: דבר! והיה מסרב. היכה אותו בשוט עד שפתח את פיו ואמר: ריבונו של עולם, בכל רגע ורגע רואה אני מכאן לצד מזרח חיילי ישראל על הגבעות ועל הר הצופים ולרגלי השערים שניצלים באש ונופלים. יבואו מכל שער שיבואו, ובלבד שלא יפול עוד אחד מהם. "כיוון ששמע הקדוש ברוך הוא כך, אמר לו: הואיל ומיעטת עצמך וחייהם של בחורים חשובים בעיניך מכבודך, הריני גוזר שבתוכך יבואו. יבואו בני האריות וייכנסו בשער האריות. לא יצאה שעה קלה ובחורי ישראל פרצו ברכב ברזל אל שער האריות וממנו להר-הבית ולקודשי ישראל".