המקורות היהודיים תיארו במשנה ובתוספתא את יופיו של חג הביכורים: "כיצד מפרישים הבּיכּורים? יורֵד אדם לתוך שָׂדהו ורואה תאֵנה שבּכרה, אשכול שבּכר, רימון שבּכר, קוֹשרוֹ בגֶמי ואומר: הרי אלו ביכּורים.." (תוספתא ביכורים, ג', משנה א)
כיצד מעלין את הבּיכּורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר... ולָנין ברחובה של העיר, ולא היו נִכנסין לבָּתים, ולמַשכִּים היה הממונֶה אומר: קוּמוּ נעלה ציון אל בית ה' אלוהינו"...הגיעו קרוב לירושלים, שָלחו לפניהם ועיטרו בּיכּוריהם. הַפַּחות והסְגנים והגִזְבָּרים יוצאים לקראתָם... וכל בעלֵי האוּמנויוֹת בִּירוּשלים עומדים לפניהם ושואלים בִּשלומם: אַחֵינו אנשֵי פְּלוני, בָּאתם לשָלום" (תוספתא ביכורים ג', משנה ב-ה)
בדרך היו אומרים: שָׂמחתי באומרים לי בֵּית ה' נֵלך.
בִּירושלים היו אומרים: עוֹמדוֹת היו רגלינו בשערַייךְ ירושלים. בְּהר-הבית היו אומרים: הַללויה הַללו אֵל בְּקָדשוֹ. בַּעֲזרה היו אומרים: כָּל הנשמה תהַלל יָהּ הַללויה (תלמוד ירושלמי, ביכורים, ג, הלכה ב).
אנו רואים במקורות של עם ישראל לדורותיו את החיבּה לַנטיעה כסמל של התיישבות, של אחִיזה בַּקרקע. זה לא הִתחיל עם הציונות. המפעל הציוני יָרש מורשת זו מן התרבות היהודית. הסיפור הייצוגי בעיניי לכך הוא הסיפור על חוני המעַגל:
חוני המעַגל היה מהַלך בַּדרך, ראה אדם נוטֵע חָרוב.
אמר לו: החָרוב לְכַמה שנים טוֹען פירות?
אמר לו: לשבעים שנה.
אמר לו: כלום יודע אתה שֶתחיה שבעים שנה?
אמר לו: אֲני מצאתי את העולם בחרובים. כְּשם שנטעו אבותיי לי, אף אני אֶטע לבניי.
(מסכת תענית. כג, ע"ב)
הסיפור על חוני המעַגל הזה הוא עלינו היוצרים, על הסופרים ועל המשוררים. כמה אנו יגעים לנטועַ עצים של מלים בתוך התרבּות שלנו. כמה מתייגעים אנו. ואיננו יודעים מתי השְתילים שאנו נוטעים יִתנו פרי, וּלמי. התרבות נבנֵית נדבךְ על נדבךְ, נטיעה על נטיעה, וכך אנו יוצרים בַּעמל כפינו את הרפובליקה העברית. וכשם שנטעו אבותינו לנו, אף אנו נוטעים לבנינו. וכשאנו נוטעים, אינֶנו מתעַלמים מהַנטיעות של אבותינו. אדרבה, אנו בונים את הנדבך שלנו, איש איש בסַדנת היוצר שלו, אִשה אִשה בסדנת היוצר שלה, אנו עמלים ובונים על הנדבכים שקָדמו לנו.
כל אחד מאיתנו נוטע את הגן שלו, וכך נזרעים זה בצד זה גנים קסומים לתפארת. ועל כך שר המשורר לִילדים זאב: הוא מתאר כיצד הוא מביא ביכּורים מן הגן שלו. ובסיום תהלוכת הביכורים, הוא נשאל לפֵשר הנתינה שלו:
גני שלי/זאב
ואחד
הִבּיט לתוך סַלי: "זֶה הַמְעט"?
אמרתי - כּן הַמְעט.
לֹא גדול הוא גנִי שלי,
לֹא גדול,
אבָל נָתתי את הכֹּל,
הכֹּל.
אכן אנו היוצרים עוסקים בנתינה. כל אדם והנתינה שלו. יש מתן תורה בשבועות, יש גם חג מתן שירה של המשוררים לשירה העברית.
וכך כתבתי על מַתן שירה:
מתן שירה/
בלפור חקק בִּזְמַן הַתְּבוּאָה
יָצָאתִי אֶל הַתְּבוּאָה בַּשָּׂדוֹת
וְנָתַתִּי מִמֶּנָּה בְּלֵב שָׁלֵם.
בִּזְמַן הַפֵּרוֹת
יָצָאתִי לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת הָאִילָן
עִם כָּל הָאוֹכְלִים בִּשְׂדוֹתַי
וּבֵרַכְתִּי בְּפֶה אִלֵּם.
בִּזְמַן הַגְּשָׁמִים בָּעוֹלָם
נָסַכְתִּי מַיִם וְעָשִׂיתִי לִי חַג.
לְכֻלָּם.
בִּקַּשְׁתִּי רַחֲמִים עַל כָּל הַבְּרִיּוֹת
וְעָלִיתִי עַל הַגַּג
קָרוֹב לַשָּׁמַיִם
וּבִקַּשְׁתִּי עַל הָעוֹלָם
תְּבוּאָה וְאוֹרָהּ
שֶׁאִם אֵין קֶמַח
אֵין שִׁירָה.
וּבִזְמַן נְהִירַת הָאֲנָשִׁים
בַּזְּמַן נְהָרַת הָאָדָם
בַּזְּמַן הַנְּהָרָה
יָצָאתִי אֶל חַג
מַתַּן שִׁירָה.
