כאמן שכל תערוכה שלו שונה מקודמתה ומהווה פריצת דרך באמנות, לוקאס סאמארס (1936) הוא אולי האמן החדשן, היצירתי והנועז מכולם. מאז המהפכה של הניו-יורק סקול וחברי המופשט האכספרסיוניסטי בה, שהפכה את ניו-יורק למרכז העולמי לאמנות, החלו להנץ בסוף שנות החמישים קבוצת אמנים חדשה, שהעזה ללכת הלאה, ולחדש מאז ימי ג'קסון פולוק, מרק רותקו, ארשיל גורקי וחבריהם. לצד פרנק סטלה ויוצרי סגנון הפופארט, הבקיע והנץ גם לוקאס סאמארס. האמן היווני במקורו, הפתיע ביצירת פסלים עשויים מסמרים.(טכניקה ששוחזרה בידי ג'יימס רוזנקויסט בתערוכתו ב"גוגנהיים" לפני שנים אחדות).
מאז, כל תערוכה שלו שראיתי החל מסוף שנות השבעים ב"פייס גלרי" ברח' 57 הכה נחשב, הייתה מפתיעה מקודמתה. פעם היה זה חדר/קוביה עשוי מראות, שכשנכנסת לתוכו לא ידעת את נפשך ואיך לצאת. פעם אחרת הציג ציורי דיוקנאות בפסטל, שהצבעוניות שלהם והנחות הצבע העזות היו מחווה לציורי וואן גוך. אלה האחרונים הם היחידים שלא נזכרו בתערוכה החדשה, וחבל. אך רמז לסגנון ציורו האכספרסיבי מצוי בציור גבו שמצורף כאן, באמצע הצילום, כשמשני צידיו דיוקנאות עצמו בתקופות שונות. הוא הציג בשנות השמונים קיר שלם של צילומי פולארויד מחייו הפרטיים - הסטודיו, ביתו, הוא עצמו וכל מה שבתוכם. הצמידות של כל הצילומים ואופן הנחתם המניפולטיבי היו בסגנון ייחודי לו, והקדימו את המתרחש כיום בתחום הצילום בכמה עשרות שנים. בשנות השמונים הציג פרוטו-פוטושופ ובשנות האלפיים - סרטי וידאו דיגיטליים, כך שכל אלה ביחד מהווים כעין ארכיון של כל הטכניקות הקודמות שלו.
בתערוכה החדשה, (שהיא ה-35 במספרה בגלריה PACE מאז החל להציג בה ב 1966), הפעם ברח' 25 ברובע צ'לסי, - על כל שלושת הקירות מוצגים 700 צילומים עשויים מצרופי צילומים עם צילומי ציורים וצילומי פסלים שנוצרו מקרני תאורה, טכניקה מהממת שהציג לפני שנה וחצי באותה גלריה וקרא לה XYZ. השילוב והארגון של כל האלמנטים האלה יחדיו הוא מלאכת מחשבת. כשהדגש הוא על צילומי משפחתו ושלו מגיל רך ועד היום, כשהוא עם זקן לבן ובלוריתו היפה נעלמה, הוא מעז והולך רחוק עוד יותר ע"י שילוב צילומי עצמו נועזים ביותר.
אם פסליה של לואיז בורז'ואה המראים שלל אברי מין זכריים שיוצרים ביחד קומפוזיציות שונות - זכו להערכה ותצוגה במוזאונים, הרי חשיפתו האישית של האמן הזה לוקחת את האמנות עוד יותר רחוק. אבל מה שמקסים ביותר בתערוכה הם השילובים של ציורי עצמו, כמו שמצורף למאמר כאן, עם צילומיו מפעם ומהיום. הוא מהווה תיאטרון של איש אחד, עם אין ספור של פרצופים - פעם כהגמון אורתודוכסי, פעם כחולה שזקנו מדובלל עם מבט עצוב, פעם בצד אחד של הצילום כשבצד השני ובאמצע צילומו כשהיה גבר יפה תואר, המזכיר את כוכבי הגל החדש הצרפתי של שנות הששים; פעמים תוך עיוות הפורמט של הדיוקנים, הכפלתם, או השתקפותם במראה, ותמיד תמיד תוך שמירה על איזון הקומפוזיציה ושווי המשקל בה, על הסימטריות שבמספר הנושאים בכל צילום, כאשר מעצם הצבתם בכפילות - ובהיפוך, נוצר אלמנט חדש ושונה מהמציאות.
אהבת היופי, הצבעוניות, הטבע וכל הבריאה טבועים עמוק ביצירותיו. אין זו צבעוניות קודרת כמו בצפון אירופה, או דיכאונית כשל יוצרים מתוסכלים. אצלו הטבע חוגג בצבעוניות עליזה ומלבבת, גם אם לצידו של הטבע בצילום מתוסף ראשו העוטה כיסוי של איזה כהן דת כלשהו. לוקאס סאמארס הוא איש רוח נעלה, והאסתתיות וההרמוניה שבצילומיו טובלים ברוחו העשירה ובשאר רוח. מעטים האמנים כיום ואי פעם, מלבד הענקים בתוכם, שכה מודעים לכל חוקי היסוד באמנות. לכן, תערוכתו היא בבחינת טקסט-בוק לכל אמן המכבד את עצמו.
כשנכנסים לגלריה, שהתערוכה תוצג בה עד ה-27 ליוני, נדהמים מהפסל שבמרכז האולם. עשוי כמו חדר מראות, שניתן להכנס לתוכו, והנכנס רואה את השתקפות דמותו עד אין סוף, ומזכיר את יצירתו שכה דומה לזו, מהתערוכה ב-1966 אז הציג לראשונה את קובית המראות..פסל הקוביה המקורית מהמראות מוצב כעת באוסף מוזאון Albright Knox Art Gallery בבאפלו, ניו-יורק. ב-2009 הוא הוצג בביתן היווני בביאנלה בוונציה.
מאז שהציג במוזאון M.o.M.A ב 1961 ועד היום, כלולות יצירותיו באוספי גדולי המוזאונים בעולם, לאחר שהציג בהן בתערוכות יחיד. הוא אחד האמנים שמצליח להפתיע בכל תערוכה שלו, ולהוביל את האמנות מעבר לגבולות הידועים. מכאן הערכתי אותו כ-MICHELANGELO של המחצית השנייה של המאה ה-20 והמאה ה-21. את התערוכה, עם שירתו שפותחת את האלבום, כפי שהוא מכנה אותה, ואת כל צילומיו, ניתן לראות במחשב בעזרת תוכנת iOS שקיימת במחשבי אפל. לדעתי, רק הצפיה בהם בגודל הטבעי מהווה את החוויה בשלמותה. וגם אם הקטלוג נותן משהו, זה אך רק לאחר הביקור בתערוכה. לא להחמיץ.
