ואכן, התנועה ההמונית שהחלה ב-1915 ושארכה כמה עשרות שנים, בהן היגרו המוני השחורים מהדרום החקלאי לצפון העירוני, היוותה ציון דרך חשוב בהיסטוריה האמריקנית. עד כדי כך, שהצייר הכושי, אחד הגדולים שהיו לאמריקה, Jacob Lawrence (יליד 1917-2000), שהוריו היו בין המהגרים, אך הוא גדל בהארלם מגיל 13, החליט ב-1941, כשהיה בן 23, לתעד בסדרת 60 ציורי טמפרה קטנים את כל שלבי המהלך ההיסטורי הזה. לשם כך, חקר ובדק חודשים ארוכים בסניף הספרייה העירונית של ניו-יורק בהארלם את כל המסמכים, הצילומים, השירה, הכתיבה הפוליטית והתרבות שנוצרו אז בקהילה זו, ותוצאת מחקרו היא הסדרה של ההגירה, או כפי שהיא נקראת - migration, המוצגת כעת במלואה במוזאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. הסדרה נחשבת לאבן פינה בתולדות האמנות האמריקנית. הסדרה הוצגה ב-1941 ב"דאון טאון גאלרי" בניו-יורק (כשג'ייקובס הוא הצייר השחור הראשון אי-פעם שהציג בניו-יורק). מיד לאחר שסיים לורנס את מלאכתה, היא נרכשה עבור שני מוסדות תרבות חשובים: על-ידי אלפרד באר, מנהל המוזאון ל"מומא", ועל-ידי דאנקן פיליפס ל"פיליפס ממוריאל גאלרי" שהפכה כיום ל"אוסף פיליפס" - מוזאון בוושינגטון. עד כדי כך דאגו לחלק ביניהם חצי-חצי, שמומא רכשו את כל הציורים הזוגיים, וקרן פיליפס רכשו את האי-זוגיים. מעכשיו ועד ה-7.9.2015 היא תוצג בניו-יורק, ואז תעבור למוזאון בוושינגטון. עבדות, לינץ' ובצורת כדי להבין מה גרם לו ליצור את הסדרה, כדאי לזכור שלורנס היה כל חייו בעל תפישה חברתית חזקה, ולכן נהג לשלב ביצירותיו את היסוד האפי והוויזואלי כאחד. לכל ציוריו נתן שם וכיתוב, שממש מתארים בפרוטרוט את כל מצבי הטרור והאלימות הקשים בהם היו נתונים הכושים עד מלחמת העולם הראשונה בדרום. ניצול עבודתם בתנאי כמעט עבדות, מעשי לינץ' שהיו בבחינת טריוויה, ובצורת קשה מאוד שנחתה על הדרום, ייבשה את כל שדות הכותנה, וגרמה להם להיות רובם מובטלים. ציוריו עזי המבע, המתארים כל מצב וסצנה בצורה פלסטית בכתמים מוגדרים, מבלי להרבות בפרטי האנשים, מכילים רמזים לרקע החברתי והמצוקה האיומים בהם היו נתונים הכושים שם אז. כמו למשל גג בניין הנראה כמו כיסוי הראש של הקו-קלוקס-קלאן, כמצנפת מחודדת. שלא לשכוח שבדרום אפילו לא קיבלו זכות להצביע. את המעבר לצפון עשו ראשית כל הגברים; הרכבות היו גדושות בהם עד פיצוץ. הנשים היו האחרונות שהגיעו לצפון. בצפון השחורים זכו להיות קורבנות לירי מצד הלבנים, הן מהאנטגוניזם שלהם כלפי השחורים והן מהסיבה כי הם הועסקו כשוברי שביתה, והלבנים ירו בהם למוות ונהגו לשרוף את בתיהם של השחורים. סגנון ציורו המיוחד שירת היטב את מטרתו. לא קיטש בסגנון חיקוי אימפרסיוניסטי, אלא אמירה חזקה ופשוטה, כמעט תוך הפשטה של נושאי הציורים, אך עם השארת המיתאר שלהם, כשהרקע כן עשוי במשיכות מכחול דקות ומעודנות. מבט על מצוקת השחורים למרבה הפלא, דווקא תקופת השפל הכלכלי של ארה"ב, שהגיעה לשיאה בשנות השלושים, והולידה את תוכנית ה"ניו דיל" של תמיכה במובטלים על-ידי מתן עבודות יזומות, במיוחד התוכנית להעסקת אמנים פלסטיים - היא שהביאה ליצירת אמנות ופריחתה דווקא מתוך השפל הכלכלי. אמנים מובטלים לבנים (כמו ג'קסון פולוק) ושחורים כאחד זכו שיזמינו מהם עבודות אמנות לעיטור בנייני ציבור ועוד. בעוד הלבנים והעולם כולו היו אדישים למתרחש שם אז, גם עבורנו התערוכה מהווה הארה ודרך להבנה של מצוקת השחורים, שכעת מזדעמים על רציחות ללא סיבה של שחורים בידי שוטרים לבנים - מה שהצית את מדורת הדמים של מחאתם המאיימת על כל אמריקה כעת. למרות שראיתי את חלקה של סדרת ההגירה שהוצגה במוזאון ויטני לפני שנים, התערוכה כעת במומא נוקבת ועשירה עוד יותר. המוזאון מציג מלבד הציורים, גם כמה ציורים פוליטיים של חבריו השחורים באותה תקופה: רומייר בירדן, ומורהו של לורנס - צ'ארלס אלסטון. כמו-כן מוצגים יצירות שירה, צילומים תקופתיים של גדולי הצלמים: דורותיאה לאנג, בן שאהן, גורדון פארקס ורוברט מק'גיל. באולם מיוחד, שלאורכו מושבים ומולם תצלומי כל גדולי הזמר השחורים של שנות ההגירה, שהפרו את האמנות בהארלם, והיו מוקד תקופת הזוהר של הרובע, נראים ונשמעים צילומי סטיל ווידאו תוך השמעת כל שיריהם הנודעים בין היתר של פול רובסון (אולד מאן ריבר), מאריאן אנדרסון, דיוק אלינגטון, בילי הולידיי, בסי סמית, שסרט על חייה יעלה הערב ב"יס 3", וסאצ'מו הגדול - לואי ארמסטרונג. הישיבה וההאזנה לשיריהם הייתה חלק מאוד מרנין בביקור בתערוכה. תערוכה נהדרת, מלבבת, נוגעת ללב ומשכילה. לא להחמיץ!!! עד ה-7 בספטמבר 2015.