צה"ל הוקם תוך כדי מלחמה. הוא היה צבא ללא תותחים, ללא חיל שריון ראוי לשמו, עם מספר קטן של מטוסי קרב הפצצה. לא הייתה לו תורת קרב, לא אסטרטגיית לחימה, ולמעשה אסטרטגיית העל שלו (לפי ההגדרה של לידל הארט) הייתה להגן על גבולותיה של המדינה הצעירה שזה עתה הוקמה.
צה"ל הצליח במשימתו, ומדינת ישראל הצליחה לשרוד את האיום של המדינות השכנות להשמיד אותה. מעתה ועד למלחמת ששת הימים היה למעשה צה"ל עסוק במשימות בט"ש (ביטחון שוטף). מבצע סיני נחשב אף הוא למעשה לפעולת בט"ש נגד ארגוני מחבלים שקיבלו עידוד מצרי לפעולתם.
שיטה נכונה? יש להבחין בין בט"ש לכוננות לקראת מלחמה, וכן בין ענישה על פעולות לבין הפיכתן ל"קאזוס בלי". צה"ל נקט בראשית שנות החמישים במדיניות של ענישה. היא כונתה "פעולות תגמול". זאת אומרת, שצה"ל לא הכריז על פעולות הפדאיון כ"קאזוס בלי", אלא נקט בתגובה עליהן, במטרה להרתיע פעולות נוספות מעין אלו. האם הייתה זו שיטה נכונה? האם כך נוהגת מדינה מותקפת על-ידי כוחות לוחמה זעירה הבאים מארץ אויב? או שהיא רואה בארץ האויב אחראית לפעולות הבאות מתחומה, ופותחת נגדה במלחמה?
נשאיר לעת עתה את השאלה פתוחה, ונמשיך ל"מבצע סיני". כאן פעל צה"ל לראשונה נגד מדינה תומכת-טרור על-ידי כיבוש שטח שלה. האם זה אכן מנע טרור? האם מצרים המשיכה לייצא טרור אחר כך? האם ירדן וסוריה, ששטחיהן לא נכבשו, המשיכו לייצא טרור?
במלחמת סיני בוצע לראשונה שימוש נרחב בכוחות השריון של צה"ל. לעומת זאת, יחידת הצנחנים, שהייתה עד אז הכוח הלוחם העיקרי של חיל היבשה, ספגה אבידות כבדות, שגרמו להורדת קרנה כיחידה לוחמת במלחמה, למרות שהמשיכו להשתמש בה כיחידה לבט"ש ופעולות תגמול. גישה זו המשיכה במלחמת ששת הימים. היכן שנלחמו הצנחנים הם ספגו אבידות כבדות. לעומת זאת השריון זכה להצלחה.
אם נבדוק את הדברים בצורה יותר מדוקדקת, נגלה שלא הצנחנים היו אשמים, אלא צורת הפעלתם בקרב. הם נלחמו קרבות מיותרים (למשל במיתלה במלחמת סיני, או בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים). אין פלא שבקרבות אלה הם ספגו אבידות כבדות, היות שהם הופעלו במקומות שהם לא התאימו לייעוד הלוחמה שלהם. לעומת זאת, בביצורי אום כתף הצנחנים הצטיינו, היות שהופעלו בצורה נכונה, בשילוב עם שאר כוחות מחיל היבשה.
הסיכום לעת עתה: - במקום פעולות תגמול היה צורך בכיבוש שטח והשמדה טוטאלית של בסיסי הגרילה של האויב. כך האויב מבין שהמדינה המותקפת לא תסבול גרילה.
- כוחות שהופעלו בבט"ש לא היו אמורים להיות מופעלים כלל במלחמה מלאה נגד צבאות סדירים, אלא רק כחלק מקרב משולב. (טעות זו כבר נלמדה במלחמת העולם השנייה הן בכרתים והן במבצע "גן שוק" [מרקט גרדן] בארנהם.)
כאן נשאלת השאלה: במבצע סיני הייתה המטרה כיבוש השטח כדי להגיע לבסיסי הפדאיון וחיסולם. מה הייתה המטרה של מלחמת ששת הימים?
הבה ונצא מנקודת הנחה שצה"ל לא תוקף ראשון (כפי שטענו אז בן-גוריון, לוי אשכול, ועוד מספר שרים). מה היה קורה אז?
אם נעשה בדיקה של חילות האוויר הערביים, הרי לצה"ל הייתה עדיפות מוחצת הן במספר המטוסים (לירדן לא היו כמעט מטוסי יירוט במהירות 2 מאך, לסוריה 36, ולמצרים 52, לעומת 72 של צה"ל), הן במפרט הטכני שלהם, והן באיכות הטייסים. צה"ל הוכיח את עצמו רק זמן קצר לפני כן בקרב אווירי נגד סוריה, בו הופלו ששה מיג 21, ללא אבידה אחת לצה"ל.
לסורים ולירדנים לא היו גם מטוסי תקיפה משמעותיים, לעומת צה"ל שהיו לו מטוסי תקיפה רבים (153, מלבד טייסת הפוגות). למצרים היו מפציצים כבדים וקלים, שהתאימו לתקיפת ערים, אבל לא למטרות קרקע. הטייסים המצרים עדיין לא למדו כיצד להפעיל את המטוסים שלהם. גם אלמלא מבצע "מוקד", לא היה שום סיכוי למצרים או לסורים לתקוף את ערי ישראל מהאוויר, או לחולל נזק משמעותי לכוחות הקרקע שלה.
לפי פעולותיו של נאצר, נראה שלא היה בתוכניתו כלל לתקוף את מדינת ישראל. צבאו לא היה מוכן למלחמה. הוא תכנן את המלחמה למועד יותר מאוחר, כנראה לשנת 1970. נפנוף החרבות הפומבי שלו עמד בסתירה לכל היגיון צבאי. למטוסים שלו לא היו האנגרים.
ירדן לא ביצעה שום פעולה מלחמתית רצינית במלחמה, מלבד הפגזות טרור על ירושלים, ותפיסת ארמון הנציב. סוריה אף היא ביצעה הפגזות כבדות, אך מצב זה היה כבר שנים, למעשה כל תקופת המלחמה נגד מפעל ההטיה של מי הירמוך.
כיבוש נחוץ? האם אכן כיבוש סיני היה נחוץ? כיבוש יהודה ושומרון היה נחוץ? כיבוש רמת הגולן היה נחוץ? או שמספיקה הייתה המתנה לאורך הקו עם מצרים, מכה חזקה לסוריה שתשמיד את ביצוריה ברמת הגולן, ומכה מקומית לירדן באזור ירושלים?
צה"ל לא בנה מעולם תפיסה של הגנה. הוא תמיד חשב בתפיסה של העברת המלחמה לשטח האויב, מלחמת מנע, כיבוש שטח, וכדומה. למזלו של צה"ל לא עמד מולו אויב שהצטיין בהגנה או בהתקפה. לאויב גם לא היו תוכניות אופרטיביות ברורות מה הוא בעצם הולך לעשות.
