הסיפור נסב על זוג רגיל בערב שלפני המעבר מהדירה בה גרו 19 שנים למקום אחר. הבמה גדושה בארגזים בהם נארזו כל כלי הבית, המלבושים והריהוט הקטן. הספות כבר הגיעו ליעד כדי לשחרר את החלל לארגזים. כל זה כעין מטאפורה לרצון לניתוק מהעבר והתשוקה לחדש את חיי הנישואים ולרעננם במקום אחר.
הזוג - פרנק (שמחה ברבירו), גבר בינוני כבן ארבעים, ממוצע קומה, שיער מלא ובעל חיוניות אך גם הססנות. אולי סמל לאדם הראשון שפותה בידי חוה. האישה- קלאודיה (חגית דסברג). היא צעירה ממנו בכמה שנים, נאה, בשלה ומקרינה חום אמהי לבנה ולבעלה. כשדפיקה בדלת מביאה לביתם דמות מהעבר - רומי, (מיכל וינברג) אישה חטובה, גבוהה וסקסית, פתיינית, שבהחלטה נחושה הגיעה לבית מי שהיה אהבת חייה בנעורים, במטרה להשיגו ולהשיבו אליה ויהי מה. התשוקה שלה אליו גורמת לה, לאור תשובתו השלילית להצעתה לעזוב את אשתו ובנו, ליזום מעשה נקמה שלא ברא השטן.
בערמומיות ובשימוש בכל נתוניה הפיסיים וקסמה המיני, היא משתלטת כמעט על נשמתו של הגבר המשמש כסמל לבעל הנורמטיבי, שכולם מכירים, אך כשחרף היסוסו זה לא צולח, היא עוגבת על בנו הצעיר והיפה, אנדי. המעברים בין סצינה לסצינה, למן ההווה ועד ל"לפני עשר דקות" או אחורה יותר בזמן, והחזרה להווה המתחיל עם אותו טקסט מקודם, רק עם התפתחות נוספת, הופכת לכעין ריטואל חוזר, שקצת מעיק על הצופים, אך הוא חלק מהיסוד לז'אנר שנוקט בו המחזאי (הזוכה להצלחה באירופה בשנים האחרונות).
מטלטל ביותר הבימאי הצעיר עידן שוורץ, בהסתמכו על תרגומו המצוין ועיבודו של גד קינר את המחזה, מעצב את הדמויות כמו פסל העושה בחומר כרצונו. המעברים הרגשיים נעים כמטוטלת בקרב הדמויות במחזה. שמחה ברבירו מגלם את פרנק, בגבריות ובקסם של גבר בשל. בעוד חגית דסברג היא האישה הבשלה והריאלית. גל
שלום כהן מגלם נפלא את הבן הצעיר והמצודד אנדי, וסצינת ההתעלסות שלו עם האישה-השטן רומי, מהווה את שיאו של המחזה. מה גם שסופה בלתי צפוי ומטלטל ביותר.
הכל נעשה באופן מאוד סוריאליסטי, כמו בחלום. במיוחד מעניקה למחזה נופך זה הדמות של טינה, חברתו של אנדי, כשלמרבה הפלא היא כבר מצויה בעתיד, ואנו פוגשים בה כזקנה, המעידה על העבר מתוך זכרונותיה. היא מגיבה על הנעשה על הבמה בעיקר בהבעותיה העשירות, כך שממש אי-אפשר לנתק ממנה את העיניים. שפרה מילשטיין כ"טינה" היא העוגן העיקרי של ההצגה. ובחירתו של הבימאי עידן שוורץ דווקא בה, ולא בנערה בגיל הריאלי שבסיפור, מעצימה עוד יותר את תחושת המעברים בזמן, ומזכירה את אוגוסט סטרינדברג ואמנים פלסטיים סוריאליסטיים, בהם עצם קטן מוגדל ומועצם יחסית לשאר נושאים בציור, שממנו מתקבלת תחושת הסוריאליזם .שפרה היא שחקנית שכל הופעה שלה בתיאטרון היא חוויה, שחקנית מהמעלה הראשונה שחוויה לחזות בה.
כמו בטרגדיה יוונית, רצח לא נראה על הבמה, למרות שמתוך 3 עיקריה של קלאסיקה, רק שניים מתקיימים: אחדות המקום והמעשה. אחדות הזמן נחלקת כאן, והמעברים ברבדי הזמן הם הייחוד של המחזה והמחזאי, גם אם לא כל צופה היה מצפה לסוג כזה של הצגה. הניסוח הייחודי למחזה זה לא נועד לכל הקהל, (בטח לא לצופי תוכניות הריאליטי הנחותות..) אלא במיוחד לאוהבי תיאטרון עם ראש פתוח, שאינם מתעקשים על קונבנציונליות, ושמחים לראות משהו כה שונה בתחום זה.
עיצוב התפאורה נעשה בידי דלית ענבר, התאורה עוצבה בידי עידן הרזון והמוזיקה נערכה בידי נדב ויקינסקי. תיאטרון הבית של ההצגה הזו, (שרצה כבר מאז סיימה את החזרות תחת האש של המבצע בקיץ שעבר), הוא תיאטרון "תמונע". באופן יוצא מהכלל, ארח השבוע תיאטרון הספריה את ההצגה, כי רוב השחקנים הם בוגרי "בית צבי", שעבורם ייסד גרי בילו ז"ל את תיאטרון הספריה.היא תמשיך להופיע על בימת "תמונע".
הצגה יוצאת דופן, לבעלי מחשבה וראש פתוח. שאפו לשחקנים המובחרים, לבימאי ולכל אלה שתמכו בהפקתה, כולל מכון גתה. וכמו שאמר לי שמחה ברבירו: "בכל חלל שאנו מופיעים עימה - ההצגה שונה בהתאם לקהל ולחלל הנתון".
