זה לא דומה ל"צ'ינמה פאראדיסו" המפורסם, בכיכובו של פיליפ נוארה-טוטו - וזה לא בסיציליה, מולדתו. זה לא קולנוע חדש. להפך, זה קולנוע ישן. יש לו גם שם ארכאי כזה - קולנוע "כוכב" . והוא לא באיטליה אלא בארץ, ברמת השרון. וגם לו יש סיפור, ואני אוהב סיפורים, ואוהב לספר אותם. ההזדמנות הייתה על טהרת החן האיטלקי שנשתמר גם ב "סינמה פאראדיסו" וגם בסרט העכשווי הרץ - "הון אנושי", ואין לך דבר אנושי יותר מאשר האיטלקים.
מה גם שהבמאי פאולו וירזי, הצליח לשמר בעלילה את נימות ההומור והלעג העצמי המפורסמים של במאי "צינה צ'יטה" ברומה ובראשם במאי הריאליזם והסטירה הגדולים כמו ויטוריו דה סיקה ורוברטו פליני שזכורים לי. festa italiana. ללקק את השפתיים. לא אגלה את התוכן, גם אם הקדימונים עושים זאת. זה כאמור בקולנוע "כוכב" ברמת השרון.
מי שאינו בקיא בהיסטוריה או לא קרא עליה, בייחוד על תולדות הישובים הישראלים, לפני הקמת המדינה ואחריה, עשוי לטעות. הוא עשוי לחשוב שרמת השרון, זאת איזו עיר שהיא תולדה של התפתחות המדינה, כאשר בני המעמד הבינוני עברו מתל אביב ויסדו להם מקום עם ווילות כמו רמת השרון. זה נכון רק בחלקו ובדיעבד. שכן רמת השרון הוקמה בשנת 1923, יישוב כפרי, פועלי למהדרין, שבצפון גובל בהרצליה, במזרח בהוד השרון, מה שפעם היו היישובים רמתיים, ירקונה, מגדיאל, כפר מלל ועוד. בדרום-מזרח היא גובלת בפתח תקוה.
כאשר אני נוסע היום ברחוב סוקולוב, רחובה הראשי של רמת השרון, נדמה לי שלא השתנה דבר מאז נסעתי בשנות השבעים בכביש אל אולפני הרצליה שנמצאים בקו ישר בהמשך.
רמת השרון בניגוד ליישובים שונים בארץ אשר התכלית שלהם היא להפוך ממועצה מקומית לעיר, רמת השרון נמנית עם אלה שעשו הכול כדי להישאר "עיירה" ולא עיר. רק בשנת 2009 היא הוכרזה כעיר, בלית ברירה מכיוון שמספר התושבים הגיע ל-40,000 בקרוב.
ההיסטוריה של היישוב מתחילה בשנת 1922 כאשר קבוצת תושבים יהודיים מיפו חיפשה קרקע ליישוב חדש מחוץ לעיר הצפופה יפו. שם הקבוצה, אגב, הייתה "עיר שלום". הקבוצה מצאה מקום מצפון לכפר שייח-מוניס, כפר גדול בן אלפיים תושבים. מנהיגי הכפר היו ידועים כמי ששיתפו פעולה עם כוחות ההגנה, באירועים לקראת הקמת המדינה. אבל המדינה לא גמלה להם. הם כותרו על-ידי ההגנה כדי למונע קשר ביניהם לבין כפרים ערביים אחרים, רובם נמלטו, אך לא ניתן להם לשוב.
המתיישבים הראשנים באו למקום בקיץ 1923 ולאט-לאט תוך תלאות תוך חיפוש תעסוקה בחוץ, והרבה כישלונות בגידולים שונים ביניהם טבק, היישוב התרחב. בעת המאורעות פנו הנשים והילדים להרצליה הסמוכה. על כך יש להוסיף כי יישוב זה לא נוסד באמצעות או בעזרת הגופים הציוניים המיישבים אשר גם הם ראו בו איזה נטע זר. שבע שנים לאחר מכן הוכרז היישוב כמושבה חקלאית.
אחד העקרונות שעליהם הקפידו התושבים, הוא השמירה על עבודה עברית. עיקרון זה עוגן בתקנון הוועד, שקבע כי מי שלא יעסיק פועלים עבריים, תופקע זכותו על הקרקע, וכן בחוזים שנחתמו עם רוכשי הקרקעות. בשנת 1932 התקבל השם "רמת השרון".
בשנות ה-40 הגיעו לרמת השרון עולים חדשים רבים, ובהם מעפילים, ניצולי שואה, עולים מסוריה,, מתימן וממצרים. רק בשנת 1949 היא הוכרזה כמועצה מקומית ובשנת 2002, כאמור, כעיר.
הסינמה רחוב סוקולוב, מזכיר לך את הבנייה בשנות ה-50' וה-60' בארץ. הבתים, ברובם, צנועים. פה ושם בית חדש או עסק עם שם מותג חדש, אבל אין לטעות, זה לא נראה רחוב ראשי של עיר גדולה. גם בשולי הציר המרכזי, בתי מגורים רבים הם חד-משפחתיים. וכמובן בשל אופיה החצי כפרי היא משכה אליה תושבים בעלי אמצעים. בפאתי העיר בעיקר בצד המערבי שלה, ברחבות שנושאים כמקובל שמות של צמחים ופרחים, והמקור מצוי כאן בשפע, משובצים להם וילות הדורות יותר או פחות עם בריכות שחייה או בלעדיהם. רמת השרון היא בהחלט "אין". הדרך בינה לבין תל אביב, שלא בשעות העומס היא כעשרים דקות. פחות מאשר בתוך תל אביב בשעות העומס.
אם תבקש באתרים מידע על קולנוע ברמת השרון, תמצא בראש וראשונה את "סינמה סיטי" בפי גלילות שהיא בפאתי העיר. אותו מכלול מפלצתי שנראה כמו טרמינל עם שפע של אולמות קולנוע וסרטים, שאליהם אתה צריך להגיע ולשוב ברכב פרטי. אם לאחר הסרט תחפש במקום תחנה של אוטובוסים, חבל על הזמן- אין. גם שרות מוניות לא עובר כאן. אבל יש עדיין קולנוע ברמת השרון שאליו לא מגיעים, לא במכוניות, לא באופנועים ואפילו לא אופניים. שכן רק הולכי רגל יכולים ללכת בנחת וליהנות ממגוון הצמחייה למטה ולמעלה. כמו הבוגינביליה, הג'קראנדה (סיגלון) היסמין, האזדרכת ועוד, בשלל צבעיהם וריחם. לכן סיפור אחר הוא הקולנוע האחר, הבלבדי שמצוי לו במעלה רחוב סוקולוב. קולנוע "כוכב". אשר בנייתו הסתיימה כמעט ערב הכרזת המדינה, בחג הפועלים האחד במאי בשנת 1948.זה אמור היה להיות בית רב תכליתי, מעין בית מתנ"סי, למטרות חברה, כמו מועצת הפועלים, תרבות- מופעים וקולנוע ושמו היה "גיל". בשנת 1980 שונה שמו, כיאה למקום שבו על המרקע מופיעים כוכבים - "כוכב".
קולנוע שכונתי מאז, המבנה שופץ, אבל אופיו הפנימי והחיצוני נשאר. כמו קולנוע "סמדר" ליד רחוב עמק רפאים בירושלים. גם ברמת השרון כמו "בסמדר", אין מבואה. הכניסה היא דרך בית קפה. כמו ב"סמדר", הקופה היא כלפי חוץ. גם ברמת השרון, כמו ב"סמדר" נאבקו התושבים נגד המלתעות של כרישי הנדל"ן, והצליחו. החזית עטורה בעמודים קלאסיים, דמוי "דוריים", אבל הממתינים לסרט יושבים על המעקים, למעלה או במורד המדרגות. הקופאית הצעירה יושבת בדרך כלל בחוץ, או שמדברת בסלולרי או יושבת בחברת צעירה אחרת, וכשבא אדם או זוג היא רצה פנימה, ומופיע מול אשנב הקופה. האנשים, נשים וגברים מן הסתם מן הסביבה באים כמעט בלבוש ביתי למעט נעלי בית. אין לי ספק כי בשכונה הזאת גרים אנשים אמידים רבים. אבל הלבוש מאוד לא בלט בהידורו, ביתי, קל, כמו בהליכה לחוג בית בשכונה. גם הפנים לאחר השיפוץ לא צועק יש בו 200 מושבים שהם נוחים וגם המעבר סביר מאוד.
