יפה עשה הבימאי עודד קוטלר שנטל על עצמו לביים מחזה כה חשוב במיוחד לנו, לישראלים, תוך הזדהות עם הרצון להגיע לאמת לאמיתה על כל ילקוט הכזבים ממנו ינקנו את מה שרצו שנאמין בו. קוטלר, נפתח בדיוק כמו הצופים, לאמת לאמיתה, ויחד עם כל צוות השחקנים הם מובילים את המחזה במשחקם המוצלח, ומעניקים לנו הארה על כל צורת החשיבה והתובנות שהכתיבו לנו מפקדי צה"ל במהלך השנים. העיטורים של העוז והגבורה, מסתבר מעדויות אותן חקר ההיסטוריון והפילוסוף ד"ר אורי מילשטיין, לא הוענקו דווקא לאלה שחילצו פצועים. אלא לאלה שנטשו את כל הפצועים במחלקות שלהם שידממו למוות, והם עצמם ברחו משדה הקרב. הסיבה: רק ביצירת מיתוסים מזויפים אלה על הצלחה ונצחונות כביכול, הצליחו להעלים מידיעת הציבור את הכשלונות שלהם-עצמם, תוך אי-חשיפת המסמכים, והסתרת התיקים מכל המלחמות בפני הציבור ואי הפקת לקחים. חבל להרבות בפרטים - כי מדי יום ששי מופיעים פרקי תחקיריו של הד"ר מילשטיין באתר "News1", אלא שלא רבים קוראים אותו ונחשפים לאמת. כי לא רק שאינם מתייחסים לכתביו ולספריו החשובים, אלא שיצרו סביבו הילה של סכסכן ושקרן פרובלמטי. שכמובן כל זה - עורבא פרח. את דמותו ורוחו של הד"ר מילשטיין, הנזכר כעיתונאי אורי גרינשטיין במחזה, אך לא מופיע בו כדמות, אך את עקרונותיו ומאבקיו יצק המחזאי לדמות פרלמוטר, שאותה עושה בצורה מדהימה גדי יגיל, המשחק את הפקיד שעלה על קצה החוט, התעקש לחקור ולפרסם זאת, ופוטר ממשרתו, בדיוק כשם שמילשטיין פוטר מכל האוניברסיטאות בהן לימד והירצה. גדי יגיל כ-יחיאל פרלמוטר, הוא דמות המפתח בהצגה. משחקו כה מרשים בכנותו, בחן ובקסם שלו ובאופן בו הוא מתבטא, שכובש בפשטות את הצופים ומאיר את עיניהם. למעשה הסיפור מתחיל כשאורי מעיין (אודי רוטשילד) מגיע מניו-יורק לאזכרה במלאת שנה למות אחיו במלחמת יום הכיפורים. כשהוא מתוודע לפרלמוטר, והלה נותן לו את יומנו של האח עופר הטבול בדם, אורי מתחיל להיחשף, כמו גם הקהל, למסכת השקרים שמרתיחה אותו: והגילוי כי אחיו קיבל צל"ש על לא כלום, על-מנת לכסות על מפקד הטנק בו נהרג האח, דדי גבע (דייויד בילנקה), שנטש את שלושת הטנקיסטים לדמם ולמות, כשהוא מסרב אפילו להגיש לעופר את התרופה ללב שהוא זקוק לה, ולכן מת. המאבק הסיזיפי של פרלמוטר ושל האח החי לגלות את האמת, מול עקשות הורי החייל להיצמד לצל"ש ולהיאטם נוכח העובדות, וקבלתם את מפקד הטנק שברח והשאיר את חייליו למות, דדי גבע, שיהיה החתן לבתם הצעירה נוגה (כנרת לימוני הענוגה והמקסימה), מהווים את המקור לעימות ביניהם. כנרת לימוני לא תשכח בגילום דמות "גרושינקה" ב"האחים קרמזוב" בבית צבי. רמי ברוך כאב, הקיבוצניק הגאה, שהתיר לבנו חולה הלב להתגייס כקרבי, כי "מה יגידו בקיבוץ אם בנו לא יתגייס.." מגוון את קשת תפקידיו הנפלאים בדמות כה שונה, והאם המכמירה אסתי קוסוביצקי, שחיה את הדמות הכואבת - הם פן נוסף בקונפליקט הרגשי שאופף את כל הדמויות, ומעצים את הדרמה. אסף פרי כעופר מעיין, ואבי גולומב ורביב מדר, מדגימים באופן ריאלי ברקע הבמה, את רגעי הקרב ומהלכו כשהם בטנק, ואת הפרטים האמיתיים שעלו מעדויות ומיומנו של האח תוך שילוב תאורה נכונה המשווה לסצינה ערכים צילומיים. עיצוב הבמה והתאורה הכה חכמים של במבי פרידמן, התלבושות של דניאלה מור, שהרשימה בעיצוביה כבר ב"מארא סאד" בניסן נתיב, המוזיקה המקורית של אפי שושני והבימוי המעולה של עודד קוטלר - תורמים כולם להגדרת ההצגה כמחזה מוביל ובעל חשיבות עליונה לכל הציבור הישראלי, שראוי שירוץ לראותו. הפאנל שהנחתה ליאת רגב מקול ישראל בתום ההצגה, שכלל הפעם את אלוף המשנה (מיל.) רמי מתן - שלחם בקרב החוה הסינית (שהיה אמור להיות הצד המנוגד למילשטיין, אך הודה בדבריו לאחר שמילשטיין דיבר, שאינו חולק על רוב דבריו..), את המחזאי גדי ענבר, שהסביר שהמחזה אינו העתק מדויק של סיפור חייו, אלא "מתכתב עם הסיפור", ואת ד"ר מילשטיין, שהדברים שנשא בקיצור לסיכום הפאנל, נוקבים ככל שיהיו, תימצתו את כל המסרים שבהצגה לאחד: הצגה שאינה רק הטרגדיה האישית של משפחת השכול, אלא זרקור על מערכת הכזבים שהעלתה חלק ממקבלי הצל"שים (שניתנו בלנקו לכל שמפקדים בקרבות) לעמדות בכירות של שרים וראשי ממשלה. והגרוע מכל: חוסר הפקת לקחים מהטעויות במלחמות בגלל הסתרת העובדות, מה שגרם לכשלונותינו בכל המלחמות שבאו לאחריהן, ויימשכו גם בעתיד מן הסתם. צל"ש לתיאטרון הקאמרי, לבימאי ולשחקנים עבור עוז הנפש והביצוע של החשיפה, שעוד רבות ידובר בהם. אולי פתחו תיבת פנדורה, אך עדיף לדעת את האמת ולא להמשיך ולחיות בשקר תבונתי כמו כבשים שהרועה מוביל אותם באפם לאן שיחפוץ.