קורבן של מיתוס שקרי

כשראיתי אמש את ההצגה "אח יקר" בתאטרון הקאמרי, ולפני כשבועיים הקשבתי לאורלי תמם בכנס האומנים ביפו, חשתי את הכאב הגדול המהלך בתוכנו. אורלי תמם כואבת כרבים אחרים את כאב משפחתה, שטמנה לפני שלושים שנה פרח באדמה, כי יד שטנית קטפה את חייו, רצחה את עלומיו. המחזאי גדי ענבר,האח השכול, כואב את כאב משפחתו, שטמנה לפני ארבעים ושתים שנים פרח יפה באדמה, כי מחדל בלתי נסלח של פיקוד צבאי הפקיר אותו בחזית במלחמת יום הכיפורים. בימים שבאבחת התלהמות נזרק בוולגריות ובבוטות מסר, המבטיח שאין מקום על במותינו לאמירה, שפוגעת בצבא הגנה לישראל. אם כן, על בימת תיאטרון הקאמרי בהצגה "אח שלי" ישנה התמודדות עם מיתוסים ושקרים של מדינה וצבא, שטמנו באדמה יותר מדי פרחים יפים, שהגיע להם רק לפרוח וללבלב. בעידנא דריתחא של סדר יום מתלהם, שחדר לשיח התרבותי וכשתנועת "אלמגור" מתמקמת לה במשרד התרבות ומכוונת מתוכו את השיח, אני חושש שיהיה מי שייחס להצגה זו כוונה להכפיש את תדמית המדינה. להט יצרים לאומני, המוחדר לשיח הציבורי ומנהל אותו ביד רמה, עוד ידרוש בשם "חופש המימון" לא לתקצב תאטרון, שעל במתו מוכפשים צבא הגנה לישראל ומפקדיו. ההצגה "אח יקר" מטלטלת את הצופה שאל שגרת יומו חודר כאב של מחזאי, שאחיו איננו אתנו היום עקב מחדל של צבא. צבא, שפורע את חובו ומזכך את מצפונו על שורה אין סופית של מחדלים ביצירת אינפלציה סהרורית של עיטורי עוז לנופלים על מזבח המחדל. ההיסטוריון, אותו מגלם השחקן גדי יגיל, מזכיר ליאת ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין. בהצגה אנחנו נפגשים עם היסטוריון, שמבט המצחיקן של גדי יגיל אינו מש מפניו, מוקע על-ידי סביבתו בקיבוץ ובצבא, כי הוא נאמן לאמת שלו. נראה לי, שכך הם פני הדברים כלפי ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין. רבים מנסים להציגו כמוקצה מחמת מיאוס, אבל אורי ממשיך להיות נאמן לאמת שלו. האבא רמי ברוך והאימא אסתי קוסובצקי המחישו לנו הורים כואבים, המקבלים בפנטיות את המיתוס שהצבא בנה. אינם מוכנים לקבל אמת כאובה, שההיסטוריון מגיש להם באופן ממוסמך ביותר חתום בכתמי דמו של בנם, קורבן המיתוס השקרי. הנאמנות למיתוס מכתיבה את חייהם. יותר מדי מאוחר הם מסירים את כבלי המיתוס ששיקר להם כל החיים. ההצגה אינה פוסחת על קשרי הון מזוהם ושלטון מאוס, היא מתמודדת עם תעשיית השקרים שמלחמה מייצרת, ועוטפת אותה בבונבוניירה של זקפה לאומית. לכו לראות את ההצגה "אח יקר".