ב-1945, בשיא שגעון רדיפת הקומוניזם כתב ג'ורג' אורוול את יצירתו הנצחית "חוות החיות". בה הוא מדמה את בני האדם לחיות החיות בחווה, תחת שלטון העריצות והניצול של האדם, עד שיום אחד הן מחליטות לעשות מהפכה, ולהינתק משלטון בני האנוש. לכאורה - מצבם היה צריך להיות טוב יותר: הם זכו בחופש להחליט, בדמוקרטיה, באפשרות לבחירות - כל הנושאים שהם מושא תשוקתם של כל היצורים בחלד. לדאבון לב הצופים בהצגה שאלדר גרויסמן ביים אותה ואת התנועה בה בצורה כה מופלאה, המציאות הרבה יותר אכזרית. כי כל תכונותיו השליליות של האדם מצויות גם בקרב חיות, כמו שהוגדר זאת בספר משלי - "כי מותר האדם מן הבהמה - אין". תחילה העניינים בחווה מתנהלים לפי התוכנית. אך חיש קל, קבוצת החזירים מתחילה להשתלט על יתר החיות -הסוסים, הפרות, הכבשים והתרנגולות. הם מעבידים אותם בפרך, מקצצים בכמויות המזון הניתנות להן, והשיא: כשהם עושים מסחרה עם בני האדם למכור להם את תוצרת החיות - ביצי התרנגולות שהיו אמורים לגדול ולחיות, את חלבן של הפרות במקום שיוענק לעגלים, וכל מה שאפשר להפיק מהחיות. חוקת החיות החדשה שהכילה איסורים על קיום קשר עם בני אנוש - מתבטלת ע"י החזירים, זכות ההצבעה הופכת סלקטיבית, ניתנת תחילה רק לחזירים, ובהמשך - למנהיג הכריזמטי שלהם, ביאנקו (אבירם אביטן המצוין). השלטון הופך לדיקטטורה, וכל החיות הופכות לעדר אומרי הן. הן מקבלות לאט-לאט את כל הגזירות, ושתיקת הכבשים וכל היתר היא האצבע המאשימה של אורוול כלפי החברה הדמוקרטית בימינו, שמתירה לרודנים להשתלט עליהם, ולא עושה דבר נגד זה. פיטר הול, הבימאי האנגלי הנודע, עיבד את סיפורו של אורוול למחזה עם שירים, וכאן מוצגת גירסתו הכה ייחודית של הול. הצופים רואים את פני השחקנים, ללא מסכות, וכך יכולים לחוות את עושר הבעותיהם, כאשר על בגדי כל אחד מהם רשום סוג החיה שהוא מייצג. הבימאי בחר להדגיש דווקא את פרסותיהם של הסוסים ויתר החיות כשהנעיל אותם במגפיים בארבע הגפיים שלהם, ועיצב את תנועות גופם המתפתלות באופן יצירתי מדהים. את השירים ביצעו בקולם העשיר במיוחד נדיר אלדד ואבירם אביטן בין היתר, כשלעוד כמה "חיות" ניתן הסיפק לשיר סולו בקולם היפה, והשאר שרו כקורוס, לצלילי המוזיקה המקורית שכתב ריצ'רד פייזלי לפזמונים שכתב אדריאן מיטשל ואותם תרגם אהוד מנור המנוח. המהפכה השנייה מתרחשת, כשהחזיר האקטיבי השני, נפוליאון (שם סמלי...) נדיר אלדד, תופס את השלטון ומסלק את קודמו. מה שמביא להתדרדרות גדולה יותר ולמות כמה חיות מרעב ותשישות. הסוס החביב נמכר לשוחט סוסים המוכר את בשרם ליצרני מזון לחיות... ההצגה הולכת ומתעצמת ככל שהמהפכות מביאות להמון רק אסונות ודיכוי. עד שהיא מסתיימת בדגל האדום שעליו פרושה דמותו של נפוליאון-החזיר. נדיר אלדד בקולו החם והנפלא ובהופעתו הדרמטית ממחיש כיצד הדיקטטורים הגדולים בהיסטוריה ידעו לכבוש את לב הקהל, ולשכנעו ללכת אתם ולציית להם כמו עדר. כך גם אבירם אביטן בחלקה הראשון של ההצגה והמהפכה, מרשים מאוד ביכולת התנועה, המשחק והקול. הדגל האדום הענקי המתפרש על כל קיר הבמה האחורי, מזכיר את הקומוניזם ומזהיר מפני הרעיונות האוטופים שלו, שבעצם נועדו ע"מ לכבוש את לב הקהל שינהה אחרי המנהיג, וכן את דגל צלב הקרס המצמרר שכיסה את קיר הבמה בסיום המחזמר "קברט" בתיאטרון רמת גן. את החיות מגלמות נפלא בהרבה רגש והבעה כל מיטב שחקניות המחזור המסיים תכף את בית צבי: לירון כרמיאל הג'ינג'ית כחזירה צעירה עשירה בהבעות וכובשת לב, נעמה פרידמן עם קולה הנדיר ויכולת המשחק המשובחת במעלתה כ"קלבר", כרמל סלע כעז, יהב קדוש הכה רבגוני ככבש וככלב, מור כהן ככבשה, עמית גיל כבוקסר, ניל משען כעורב וככלב, יעל חיימובסקי החמודה כתרנגולת מכמירה, מור כהן ככבשה, נדב הנדלר המרשים כאדון וכתרנגול, שיר קאופמן, בל וענונו ומאי אזולאי בדמות הזקן המשרת את אדוניו בצחצוח סיזיפי של נעליהם. כמו שאמר ג'וליו ריצ'רלי בימאי הסרט המצוין עליו כתבתי כאן ב30.5 -"מבוך השקרים": לאיש אין הזכות להיות צייתן", בהתייחסו לשתיקתם של כל הגרמנים נוכח השתלטות הנאצים על ארצם והזוועות שחוללו. גם אם הפחד הוא זה שעמד בעורפם של החיות בחוות החיות, וגרם להם להסכים בשתיקה לכל מהפכת הדיקטטורה, אין זה מצדיק את השתיקה של בני האדם נוכח תמורות חברתיות שליליות שמכתיבים להם הרודנים בטענות שקריות שזה לטובת הכלל. כך גם מרמים כיום ממשלות את אזרחי מדינתם, ומוליכים אותם שולל להסכים לכל מה שינקטו בו. חומר למחשבה. אין להיות עדר שכל ממשלה ומישטר כופים עליו את חוקיהם הדרקוניים. הצגת "חוות החיות תעלה עד ה 5.7 בבית צבי בר"ג. לא להחמיץ!!!