השופט: מרדכי בן-חיים, בית משפט לעניינים מקומיים, רמת גן המועד: יום שני, 1.6.2015, שעה 08:30 הנושא: עניינים מקומיים השעה שצוינה כאן היא מטעה. כלומר, הח"מ היה באולם בשעה 8:30 - אבל לבדו. בפרוזדור היו עוד שני בני אדם, שלא ברור האם הגיעו לדיונים או למזכירות. לשעה 08:30 נקבעו חמישה תיקים ועוד שלושה לשעה 09:00 ועוד כמה עשרות ל-9:30 - ואיש אין. התובעת נכנסת בשלווה ב-08:55, מניחה על השולחן ערימה של תיקים ויוצאת מהאולם.
הקלדנית מגיעה ב-09:10 ושואלת את התובעת: "למה מחכים?". התשובה: "לנאשמים, אין נאשמים". הקלדנית: "ועורכי דין?". התובעת: "עדיין לא". ב-09:20 נכנס מתדיין שדווקא הקדים בעשר דקות, והקלדנית שולחת אותו לבדוק האם התיק נמצא במזכירות; המזכירה נכנסת ומסבירה שהתיק אצל השופט. עם כזו התנהלות, אין פלא שההגדרה "מכת מדינה" ממעיטה מהיקפה של העבריינות המקומית - בעיקר תכנון ובנייה וגם תעבורה.
"אתה לא תוכיח שום דבר" ב-09:30 אפשר להתחיל. המחלוקת היא היכן מתגוררת אישה שביקשה לבטל דוחות חניה של עיריית רמת גן. היא לא הופיעה, במקומה התייצב בן-זוגה ומיד הוא מתעמת בתוקפנות עם התובעת. בן-חיים מעיין במסמכים, מרגיעה את התובעת ומרחיק את המבקש המתקרב לדוכן: "קיבלתי הכל, שב במקומך!". האיש הגיש מסמך שלטענתו הוצא בידי משרד הפנים ומוכיח את שינוי הכתובת, אבל בעצם יש עליו תיקונים בלתי חתומים בכתב יד. "אני מתייחס אך ורק למסמכים מקוריים שאין עליהם תיקונים שאינם חתומים", מבהיר לו בן-חיים.
כעת הוא מעיין במסמכים שהציגה העירייה ויורד לפרטים. זוהי הפעם הרביעית בה המבקשת אינה מתייצבת, ובן-זוגה מציג אישור שהיא אינה כשירה לעבודה בדיוק בימים הללו. "כל פעם מאותה רופאה מסתורית", מעיר בן-חיים. "הרופאה צריכה לאשר את זה, אדוני לא יכול לאשר את זה". והוא מכתיב החלטה:
"מר רוקח, שמציג את עצמו באופן חוזר ונשנה כבן זוגה לחיים של המבקשת, התייצב. המבקשת לא מתייצבת זו הפעם הרביעית לדיון בבקשה שהיא עצמה ביקשה". בן-חיים מציין את הנושא הרפואי ובצורה נאה נמנע מלהכתיב פרטים כדי שלא לפגוע בפרטיותה. "לפי האישור היא אינה מסוגלת לעבוד מ-29.5 עד 2.6, אולם בתעודה לא נרשם כי היא מיועדת להצגה בפני בית המשפט, מה גם שבהחלטתי מ-23.3.15 ציינתי במפורש כי על הרופא שיבדוק את המבקשת לציין במפורש כי אין היא כשירה להתייצב בבית המשפט. הנחיה זו לא מולאה, ומשכך אין אני מוכן לקבל את המסמך כראיה להוכחת נבצרותה של המבקשת להתייצב לדיון".
בן הזוג מבקש לומר משהו, אך בן-חיים אינו מאפשר לו: "אחר כך". הוא מעיין בכתובות של דוחות החניה כפי שנשלחו לאישה, קובע שקיימת חזקה שנמסרו לה ודוחה את בקשתה. "אינני יכול לסיים החלטתי זו טרם שאבהיר, כי הן המאשימה והן בית המשפט גילו אורך רוח מופלג לגבי המבקשת והסכימו לדחות מדי פעם בפעם את מועד הדיון, עד אשר הוגדשה הסאה", הוא מסיים. כל זה לקח 20 דקות, ועכשיו עוד מאפשר בן-חיים לבן הזוג להמשיך להתווכח עד שהוא קוטע אותו: "אתה לא בעל דין כאן, אתה לא תוכיח שום דבר". והשאלה המתבקשת: מדוע האישה אינה מחויבת בהוצאות?
"הנאשם אינו אפוטרופוס" ב-09:50 נכנס אדם שהדיון בעניינו היה קבוע לשעה 09:00, ומסביר שכפי שהתבקש - ישב לשוחח עם התובע מעיריית רמת גן (בחדר צדדי המשמש בכלל ככניסה למקלט). נגד האיש תלויים ועומדים 16 תיקים בשל דוחות שלא שילם - שלושה על חניה על המדרכה ו-13 על חניה בכחול-לבן בלי לשלם אגרה. בן-חיים מחליט לאחד את התיקים לשתי קבוצות, וזה לבד לוקח עשר דקות - מה שניתן היה מבחינה מזכירותית לעשות קודם, ואז לקבל את הבקשה הפורמלית של העירייה.
האיש מודה בעובדות ובן-חיים שואל מדוע לא היה לו תו חניה. "נגיע לזה בחלק השני", עונה הנאשם. בן-חיים: "למה אתה שולח אותי אחורה?". הנאשם: "אני ארחיב". בן-חיים: "תרחיב בקיצור". האיש מסביר שעד אז היה מותר לחנות בשני גלגלים על המדרכה, העירייה שינתה את ההסדרים והוא לא הספיק להוציא תו חניה. לדבריו, הוא עובד מהבית, שלושה ימים לא ירד ולא ראה שמדי יום קיבל דוח. "אתה חושב שיש מקום להתחשבות לגבי גובה הקנס", מגיע בן-חיים לתכל'ס.
בן-חיים מרשיע את הנאשם ומבקש מהקלדנית לבצע "העתק-הדבק" לכל אחד משלושת התיקים. משום מה זה בלתי אפשרי, והוא נאלץ להכתיב שלוש פעמים את אותו הדבר. התובעת מגישה תמונות ובן-חיים פונה לנאשם: "הדברים הם די ברורים. אתה חונה בצורה כזו, שממש צריך ללכת על הכביש. מבחינת המאשימה, מחובתך לרדת כל יום ולראות מה קורה. תתייחס לזה". הנאשם טוען שהעירייה הסכימה במשך שנים לחניה על המדרכה, ובן-חיים מגיב: "נגד העירייה לא הוגש כתב אישום. היא לא צריכה להוכיח [שהסכימה]. זה שהיא 'סובלת' את זה, לא אומר שהיא הסכימה עם זה". לנאשם יש עוד קו הגנה: הולכי הרגל יכלו ללכת בצד השני.
בן-חיים מכתיב גזר דין ארוך יחסית, מקבל במלואה את עמדת העירייה ומעיר: "הנאשם אינו אפוטרופוס על זכויות המעבר של הולכי הרגל ו/או לקבוע שיקולים באיזו מדרכה ילך הולך הרגל". המחיר: הקנס המקורי המצטבר - 1,500 שקל. בן-חיים שואל האם הנאשם רוצה תשלומים ופורס לו לשניים.
"לגלות קצת רוחב לב" כעת צריכה הקלדנית זמן כדי לאחד את 13 התיקים של הכחול-לבן. בן-חיים יוצא ללשכה, חוזר ומתחיל לבדוק את מספרי התיקים - ושוב מתבזבזות עשר דקות על עניינים טכניים. הנאשם מודה בעובדות, אבל טוען שכתושב רמת גן הגיע לו תו חניה. בן-חיים מבקש מהתובעת להפנות אותו לחוק העזר העוסק בהסדרי החניה בעיר, מתחיל להכתיב גזר דין, אך מאפשר לנאשם לטעון משום שסבר בטעות שאין לו מה להוסיף.
לדברי הנאשם, חוזר השכירות שלו פג ב-1.3.14 ולכן סירבה הפקידה בעירייה להנפיק לו תו חניה. בן-חיים מבקש פרטים: מה שם הפקידה? מתי פנה אליה? האם ביקש בכתב מהעירייה לבטל את הדוחות? הנאשם אומר שהעירייה הסכימה לבטל שבעה מהם, והתובעת מציגה את ההתכתבות. "אתה תמיד אוהב לא לחתום על מסמכים שכתבת? כאן לא כתבת. איך זה שאתה פונה בספטמבר 2014 לגבי דוחות שניתנו במרץ או באפריל?", מקשה בן-חיים על הנאשם.
הנאשם: "אני אדם עסוק". בן-חיים: "גם אני אדם עסוק. כולם פה באולם אנשים עסוקים. מונחת עליך חרב מתהפכת של כסף, 100 שקל כל דוח, ואדוני סבור שאפשר לקחת את הזמן עוד ועוד?". הנאשם: "לא היה לי זמן לרוץ לעירייה". בן-חיים: "שולחים מכתב רשום. לא צריך לרוץ לעירייה בשביל זה. הטענה שלך שהפקידה סירבה, היא טענה גבולית, כי יכול להיות שהיא פעלה כדין לפי הנהלים החלים עליה. מה שיותר בעייתי, שאין לך את שם הפקידה ואני לא יכול לזמן אותה כעדה מטעמך".
אבל כאן עושה בן-חיים פניית פרסה: "למה לא ביטלתם חלק מהדוחות?", הוא שואל את התובעת (שקודם לכן כבר חזרה בה משני הדוחות, שהוצאו כאשר לנאשם היה תו חניה). התובעת: "הלכנו לקראתו". בן-חיים: "אתם יודעים שהוא גר באותו מקום עד היום. זה לדעתי מקום שצריך לגלות קצת רוחב לב. לא מדובר בעבריין, מדובר באדם שהגיעה לו זכות חניה. אפשר להגיע לאיזושהי הבנה".
הנאשם: "התובע בחוץ אמר שיוריד אחד או שניים". בן-חיים: "צריך ללכת יותר [לקראתו]. מדובר באדם שהוא מאוד גלוי לב ואומר אמת. נכון שדבריו לא תמיד מסתדרים עם מה שאני רואה כסדר טוב. זה עניין של סדרי עדיפויות. הוא אומר: לעזאזל הדוחות, אני צריך לעבוד. זה לא עבריין סדרתי, שאומר: על אפכם ועל חמתכם אני אחנה איפה שבא לי". הוא שולח אותם להתדיין שוב ואומר שיחזור לתיק אחרי ההפסקה.
השורה התחתונה: דווקא משום שנאשמים ועורכי דין מגלים כזה זלזול, בן-חיים חייב להיות גם יותר תקיף וגם יותר יעיל. בשעה וחצי של דיון הוא הצליח להתקדם רק בשני תיקים שרחוקים מלהיות סבוכים. לצד זאת, ראויים לציון הקפדתו על הפרטים וחוש הצדק שהוא מגלה. יעילות: 6 מזג שיפוטי: 8 