מאז התוודעתי למרדכי ארדון ולציוריו, לא התפעמתי עד כדי כך מצייר ישראלי ברמה דומה לליאוניד בלקלב (1955 ברית המועצות, מ-1990 בישראל). אם הגדרתי את ארדון כגדול האמנים הישראלים במאה העשרים, הרי בעשרים וחמש השנים האחרונות, מאז הגיע לארץ מרוסיה, יצר ליאוניד בלקלב את הציורים המרגשים ביותר שיש באוצר האמנות הישראלית. תערוכת היחיד שלו במוזאון ת"א נערכת לאמן, משום המסורת להציג תערוכת יחיד מעבודותיו של צייר ישראלי, שנה אחרי זכייתו בפרס ע"ש חיים שיף. זאת - לאחר תערוכות יחיד שלו במיטב המוזאונים בארץ ובגלריות . חיים שיף, אספן אמנות ישראלית פיגורטיבית-ריאליסטית, קלט את ייחודו של בלקלב, ורכש מיצירותיו, כמו ליאונרד לאודר, שרכש ממנו שני דיוקנאות, שאת האחד תרם למוזאון ישראל, והשני מצוי באוספו בניו-יורק. על הקמת הקרן לפרסים ע"ש אביו, אחראי דובי שיף, בנו, ועל כך יבורך. ליאוניד בלקלב בציוריו שבתערוכת דיוקנאות זו, חושף בפנינו אמן נדיר ביכולת להחצין את מעמקי נפשו והיסורים שעברו עליו, בצורה כה חודרת ללב הצופה. מעטים מאלה המכונים "אמנים", במיוחד בימינו ובארצנו, שמלאכת עשית דיוקן שלהם מרשימה ומהווה חוויה, אם בכלל. רמברנדט, שלתערוכת 80 דיוקנאותיו העצמיים הקדיש הניישנאל גאלרי (NATIONAL GALLERY) בלונדון תערוכה לפני כמה שנים - חשף גם הוא את עצמו בכל אחד מרישומיו וציוריו: את מצבו הפיסי והנפשי באותה עת. מה שיצר כעין יומן אישי. במיוחד כאשר אהבתו להתלבש כמו שחקן בתיאטרון, עם בגדים שונים ומרשימים, ובעיקר לחבוש כובעים המתיחסים כל אחד לטיפוס אחר בדרך כלל. כמו תערוכתו של גדול המאסטרים -רמברנדט אז, כך תערוכת דיוקנאותיו של בלקלב מביאה עימה רוח חדשה של אמנות טהורה, אישית אך ברמה בינלאומית, המאחדת בתוכה נגיעות והשפעות של גדולי האמנות בכל הזמנים. אתה יכול לעמוד מול כל ציור שלו, ולהתהפנט למראה הבעותיו המיוסרות של ליאוניד עצמו, כשרוב הדיוקנאות העצמיים עשויים בגאימא של צבעים כהים, עצובים, ובעלי אוירה נוגה. כולם דומים לנגינת כינור לירית הפורטת על מיתרי הלב. בהמשך, כשהוא כבר החל לחתום את שמו בעברית, מופיע בכל ציור איזה פס לבן, או כתם כלשהוא של אור, שמעיד על שינוי לטובה, בין אם במציאות או במבט שלו על חייו כאן, הרחק מהדיכוי הקומוניסטי. ציורים אלה, רובם בפורמט מוארך וצר, מתקשרים לציורי אל גרקו בגלל הפורמט הצר והמוארך, ונוסכים אוירה מיסטית משהו, עם איפיון דמותו כישו או קדוש מעונה אחר. לעומת הסגריריות שבציורו- עצמו, הרי כשהוא מצייר את ילדיו, אשתו וקרוביו או מכיריו, הגאימא הופכת צבעונית יותר, משיכות המכחול רכות, הניואנסים רבים, והכל מעודן יותר. להבדיל מהנחות הצבע החזקות והמודגשות שבדיוקנאותיו-הוא, בהם נראה כאילו היה חובט בעזרת המכחול ומטיח את זעפו וסבלו בבד או בעץ או בקרטון עליהם הוא מצייר. בתערוכות שהציג במשך 25 שנותיו בישראל, הציג בלקלב הן ציורי תפנים והן ציורי נוף הניבט מחלונו בגילה, ירושלים, או בחצר עם גדיים ועזים בסביבתו (מה שהוצג בגלריה "אנגל" בת"א). בכל ציוריו שראינו למשל בתערוכתו בגלריה "זימאק" לפני כשנה, בלטו והקסימו אותי בין יתר עבודותיו, קבוצת ציורי הנוף באקוורלים עדיני צבע, שהוכיחו את כשרון המאסטר שלו בכל טכניקה של ציור, וביכולתו לפרוט על נימי רגש הצופים, בעדינותו ובהישגיו האמנותיים. אוצר התערוכה, ד"ר דורון לוריא, היטיב לערוך אותה כך כשמתבוננים בציורי בלקלב של אישים ידועים כמו, בין היתר, נתן שרנסקי, גדעון עפרת, מיכאל לוויט והגלריסטית נורית, מתגלה עוצמת ביטויו בכל הדרה. ציורים ודיוקנאות כאלה לא הכרנו עד היום בסצינה הישראלית. לכן אין תמה, שלוריא, המומחה לאמנות קלאסית, בחר להציג את התערוכה בינות לאולמות הציורים הקלאסים מהמאות ה17 וה 18.דומה שבלקלב מביא בציוריו את כל ניחוח הישגי האמנים שקדמו לו, כאן ושם, פעם והיום, ובכתב ידו הכה ייחודי לו, הוא מעלה את הרמה האמנותית במחוזותינו לכדי נסיקה, ואת חווית הצופים למשהו עילאי, לא יומיומי אלא דמוי קודש. כל זה, אולי כפונקציה של חייו הנזיריים, הצנועים, וסגפנותו החומרית, כשמתוך הצניעות והסיגוף, בוקע האור והזוהר שבציוריו. תערוכה שמימית.