תחושה בלתי נשלטת של תשוקה הציפה אותי. היה לה טעם של רעב לתשוקה, רעב גדול. היה לה גם ריח, של הגבר שישב לצדי באולם הגדול. הוא התכופף לעברי כדי ללחוש לי כמה משעממת ההרצאה הזו וכמה מיותרות כל היוזמות האלו של אירועי גיבוש לעובדים. "לגמרי", אמרתי, והקול שלי נשמע לי פתאום בכלל של מישהי אחרת. לדברים שלחש אח"כ לא הקשבתי בכלל. הייתי מרוכזת יותר ברגל שלו שנגעה בשלי, ובריח שלו בכל פעם שהתכופף ללחוש לי משהו. בשלב שהבין ששנינו מנותקים לגמרי מההרצאה, כבר הניח באגביות את ידו על הרגל שלי. מאותו רגע כבר לא שמעתי מילה ממה שנאמר אי-שם על הבמה. כל חלק בגוף שלי הרגיש את הרעב הזה שהתעורר בי פתאום.
"מיה תתעשתי", אמרתי לעצמי. "את מגוחכת, מה קורה לך"?
"נו... מה את אומרת על מה שאמר"? הוא שאל, אבל לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. הוא כנראה הבין את זה והסתכל במבט מחויך וממיס בעיני. כמה דקות הסתכלנו האחד בשנייה. אני חושבת שהוא ראה בקלות את מה שהיה שם מאחורי האישונים שלי, וגם לא היה קשה לראות את מה שאצלו. "מה אנחנו עושים כאן"? הוא שאל. "מקשיבים להרצאה בנושא שיתופי פעולה כמובן", עניתי ושנינו פרצנו בצחוק שעורר את כל מי שישב באולם אתנו לצקצק וללטוש בנו מבטים כועסים.
"בואי".
"לאן"?
"אנחנו יוצאים
מפה".
"מיה תעצרי לפני שאת עושה משהו שתתחרטי עליו", הקול המהוגן ו"השפוי" שלי הדהד לי.
"לאן הולכים"? שאלתי.
"קודם כל בורחים מפה".
האוויר שבחוץ טשטש את הריח המשכר שלו והרעשים של הרחוב התערבלו עם הקול המלטף שהרעיד לי את עמוד השדרה. זה היה רגע בו החלק "השפוי" שלי יכל עוד להשמיע קול. "אני אישה נשואה, אתה יודע"? "גם אני". "נשבענו לומר תמיד את האמת, אני ורוני, בעלי. מעולם לא שיקרנו האחד לשנייה". "אז אל תשקרי. ספרי לו שהיית חייבת להשתיק את הרעב שצרב לך בבטן".
הוא ראה, חשבתי. לקחתי נשימה עמוקה. הוא ראה אותי בפנים. דרך האישונים שלי.
"פה לא רחוק גר חבר שלי. רווק. והוא עכשיו בעבודה. אני בן בית אצלו. בואי. נפתח לנו איזה בקבוק יין ונדון בנושא "שיתופי פעולה", הוא חייך שוב והמיס אצלי את מנגנוני ההגנה האחרונים. "קח אותי, קח אותי לבית הזה, תסעיר אותי ותשקיט את הרעב הזה שהתעורר בי פתאום", אמרתי בלב, ובקול רם עניתי "הולכים".
את האמת שהבטחתי לרוני, את השקר שאולי אעשה איתו הכרה, את המצפון שאולי הוא שיבער אח"כ דחקתי הצידה. התשוקה הייתה כמו ים גדול שגואה ומציף את היבשה, ועל השפל שיבוא בעקבותיו לא יכולתי לחשוב באותם רגעים.
חדר המדרגות היה מהביל, והוא טיפס במדרגות כשהוא צמוד אלי, אולי פחד שאם ישאיר רווח קל ייכנסו בו כל הפחדים והחששות שלי. כשסגר את הדלת, היינו רק אנחנו. אנחנו והתאווה העצומה שהרגשנו. טרפנו זה את זהיה. כבר מזמן לא הרגשתי ככה, כבר מזמן לא הרגשתי שהגוף שלי מדבר, שהגוף שלי רוצה, דורש. ומקבל. מסביבנו לא היה דבר, והמיטה הייתה מוקפת בחומות של תשוקה שהצליחו למנוע מכל מחשבה לחדור פנימה.
- - - - - - - - -
קול זרימת המים במקלחת הוא שהפיל כאילו במכת פטיש את החומות. "מה אני עושה פה", שאלתי את עצמי. ולמה עשיתי זאת כשהבטחתי שלא. שלעולם לא. ומה עם האמת עכשיו? להגיש אותה לרוני על מגש? להסתיר אותה מעכשיו באיזה ארון בבית? חור גדול נפער לי בלב. קמתי מהמיטה, אספתי את הבגדים מהרצפה והתלבשתי. "אתקלח בבית", אמרתי לעצמי. המים במקלחת המשיכו לזרום. יצאתי מהדירה וידעתי שאני במקום אחר. זמן מקביל לזה שהייתי בו רק שעה קודם. מקום של שקרים, או של אמת מכאיבה. מקום של בגידה. מה אני עושה עכשיו?
מיהרתי חזרה לאולם הכנסים. ירדתי לחניון. רק שלא יראו אותי ויתחילו לשאול לאן נעלמתי. הייתי לגמרי כאן ועכשיו, והבטן התהפכה לי. התנעתי את האוטו ונסעתי הביתה, הספקות והשאלות מטלטלות אותי. כשהגעתי הביתה, בחניה, כבר היה לי ממש קשה לנשום. רציתי להיכנס הביתה להתכסות בשמיכה ולישון.
הכנסתי את המפתח אבל רוני כבר פתח את הדלת וחייך "שמעתי את האוטו שלך בחניה".
