למעלה משלושים ושש שנים נחשבת מצרים לצד סעודיה לאחד מעמודי התווך של ארצות הברית במזרח התיכון. אולם דווקא בתקופה של תהפוכות שלטוניות במצרים, עת ארץ הנילוס הייתה זקוקה לגיבוי האמריקני יותר מתמיד, התקבל הרושם כי וושינגטון מצננת את קשריה עם קהיר. התגובה הראשונית של ארה"ב להדחת מחמד מורסי ב-3 ביולי 2013 הייתה הקפאת הסיוע הביטחוני למצרים. שכן החוק הפדרלי האמריקני אוסר על העברת סיוע כלכלי למדינות בהן הודחו ממשלות מכהנות בהפיכה צבאית. כמו-כן האמריקנים גינו את האלימות שננקטה מצד הצבא כדי לפזר את הפגנות תומכי "האחים המוסלמים", ועוד קודם לכן ביטלה את התרגיל האמריקני-מצרי "כוכב זוהר" שנועד להתקיים בספטמבר ועצרה משלוח של ארבעה מטוסי F-16 למצרים. מאז 1986 מאשר הקונגרס האמריקני מדי שנה סיוע צבאי למצרים על-סך 1.3 מיליארד דולר, כאשר סיוע זה הוא השני בגודלו אחרי זה הניתן לישראל. ברם, אין הדבר אומר שהצבא המצרי מקבל לידיו את הסכום המדובר בכסף נזיל. בסופו של דבר הכסף מגיע לקבלני ייצור אמריקנים, אלה מרכיבים את הטנקים ומטוסי-הקרב ושולחים אותם למצרים. בהקשר זה נציין כי אבן יסוד ביחסי ארה"ב-מצרים בכלל ושל הסיוע הצבאי האמריקני למצרים בפרט, היא ייצור משותף של טנקי אברהמס ב"מפעל 200" שבעיר חלואן. ברי הוא שחשיבות שיתוף הפעולה לממסד הצבאי סביב "מפעל 200" היא לא רק במובן הביטחוני, היינו ייצור שותף של טנקים אמריקנים, אלא גם בעובדה שהמפעל משמש כמקום עבודה לאלפי פועלים מקומיים. בתגובה למהלך האמריקני, העניק שר ההגנה עבד אל-פתאח אל-סיסי, מי שעתיד להפוך לנשיאה הבא של מצרים, ראיון ל"וושינגטון פוסט" ובו תקף את הממשל האמריקני על הפניית הגב למצרים. ביקורת נוספת נשמעה מפיו של ראש הממשלה דאז חאזם אל-בבלאוי אשר אמר בראיון לרשת ABC כי הפסקת הסיוע הצבאי תהיה דבר רע, והדבר אף ישפיע על הצבא המצרי לזמן מה, אולם מצרים תשרוד ותסתגל למצב החדש. בבלאוי גם הזכיר כי שנים ארוכות ארצו קיבלה סיוע צבאי מרוסיה, ולכן אין הוא דואג. לעומת ההצהרות המאופקות של הצמרת הצבאית והמדינית, ההמון המצרי נתן דרור מלא לרגשותיו הלאומיים, וב-1 באוגוסט 2013 החל קמפיין המחאה "החרמת הסיוע" (Ban the Aid), ולאחריו קמפיין "החייאת הריבונות" (Reviving the Sovereignty), שכוון לטענת מנהיגיו נגד הניסיון האמריקני להתערב במדיניות הפנים המצרית. באמצעות אתר האינטרנט הרשמי של תנועת תמרוד, הופצה עצומה שקראה להפסקת הסיוע מארה"ב ולביטול הסכם השלום עם ישראל. יתרה מזו, ארה"ב הואשמה כמי שחתמה על הסכם עם האחים המוסלמים כדי להחזירם לשלטון, וכמי שיש לה ולאחים המוסלמים היסטוריה ארוכה של יחסים משותפים. אזרחי מצרים נקראו לצאת לרחובות ו"להגן על המהפכה" מפני האחים המוסלמים והאמריקנים, שמבקשים לערער על חוקיות המהפכה ולהציג אותה לעולם כהפיכה צבאית. כעבור כחודשיים החריף הממשל האמריקני את עמדתו נגד הממשלה המצרית הזמנית, וב-9 באוקטובר הודיע דובר מחלקת המדינה על החלטתו של הנשיא אובמה על "כיול מחדש" של יחסי וושינגטון-קהיר. עם זאת, הדגישה מחלקת המדינה כי מצרים תמשיך לקבל סיוע אמריקני בתחומי החברה והלחימה בטרור. ברם, ארה"ב תשהה העברה של מערכות צבאיות גדולות וכספים לממשלת מצרים, עד לכינונו של ממשל דמוקרטי אזרחי שנבחר בבחירות חופשיות והוגנות. משרד החוץ המצרי ראה בהחלטה האמריקנית שגיאה חמורה והוסיף, כי הצעד מעלה ספקות רציניים בדבר נכונות ארה"ב להעניק תמיכה אסטרטגית קבועה לתוכנית הביטחון המצרית. כמו-כן, צוין כי מצרים מעוניינת בהמשך היחסים הטובים עם ארה"ב, אך בנוגע לענייניה הפנימיים ולביטחונה הלאומי היא תפעל בעצמאות מלאה וללא השפעות חיצוניות. בעיני רבים, לרבות גורמים צבאיים, הייתה זו רמיזה ברורה לאפשרות שמצרים תפנה למקורות חלופיים לצורך רכישת ציוד צבאי. שר החוץ המצרי דאז, נביל פהמי, הבהיר כי לארה"ב יש אינטרס להמשיך לשמור על הקשר עם מצרים משום שהיא "הלב והנפש של העולם הערבי" ואילו מצרים מבינה את חשיבותה של ארה"ב כמעצמה עולמית. מנגד, מתוך רצון לשמור על גאוותה הלאומית של ארצו, ציין פהמי כי על מצרים לפתוח את שעריה גם למעצמות אחרות, כדוגמת רוסיה וסין, אשר להן השפעה על הפוליטיקה והכלכלה העולמית. הידרדרות נוספת ביחסי וושינגטון-קהיר חלה בעקבות מבצע צוק איתן בקיץ 2014. בעוד יחסי מצרים-עזה תחת שלטון מורסי עמדו בסימן של תמיכה והזדהות, מצרים של אל-סיסי רואה בחמאס איום ביטחוני בשל סיועו לאחים המוסלמים ולקבוצות הטרור בחצי האי סיני הפועלות נגד יעדים מצריים. התקשורת המצרית ניאצה את משעל ואת תנועת חמאס, אשר הואשמה בסחר בדם העם הפלשתיני, בחתרנות ובשיתוף פעולה עם האחים המוסלמים מתוך רצון לפגוע ביציבות המשטר המצרי. הביקורת המצרית הפכה תקיפה יותר ויותר, עד כדי קריאה "להשמדת חמאס בפעולה צבאית חזקה". עמדתה המוטה של מצרים וחוסר התמיכה בחמאס הקשו על קהיר במאמציה להביא את הצדדים הנצים להפסקת אש. מצרים אומנם גיבשה ב-14 ביולי מתווה להפסקת אש, אלא שחמאס סירבה ליוזמה. לאחר שמאמצי התיווך המצרי כשלו, פנתה ארה"ב לטורקיה ולקטר, שני גורמי כוח מתחרים למצרים, כדי ולנסות לרתום אותן למאמץ להשיג הפסקת אש. המגעים עם הטורקים והקטרים, שהחלו עוד לפני כישלון התיווך המצרי, הפתיעו רבים מבעלי בריתה של ארה"ב במזרח התיכון. מצרים התקשתה להבין מדוע האמריקנים פתחו במגעים עם תומכי חמאס, בזמן שהצבא המצרי הוא שנלחם נגד קבוצות טרור בסיני, שמסתייעים ב"אחים המוסלמים" ובחמאס. כמו-כן, בעוד ההצעה המצרית קראה להפסקת אש ללא תנאי, הנהגת חמאס חתרה להמשך הלחימה והציבה תנאים להסכם עם ישראל (כדוגמת הסרת הסגר על עזה; פתיחת מעברי הגבול לרצועה; ושחרור אסירים). טורקיה וקטר תמכו בתביעות חמאס, העניקו רוח גבית להמשך הלחימה וספגו ביקורת פנים-ערבית ופנים-פלשתינית בשל כך. על-רקע הדברים הללו הצהיר אל-סיסי ב-22 ביולי כי אין בכוונתו להגיע לפסגה האמריקנית-אפריקנית בוושיגנטון, שתוכננה להתכנס בראשית חודש אוגוסט, ובה היה אמור להיפגש עם אובמה. הודעת אל-סיסי פורסמה ערב ביקורו של מזכיר המדינה קרי בקהיר, וחשפה עד כמה צוננת האווירה בין שתי המדינות. אולם הביקורת המצרית והתמיכה הבלתי מסויגת של טורקיה וקטר בחמאס לא הרתיעה את האמריקנים. מחלקת המדינה החלה להשמיע אף היא ביקורת נוקשה כלפי ישראל, והעלתה את הדרישות שדרשו קטר וטורקיה בשם חמאס. יתרה מזו, מזכיר המדינה קרי קישר במפתיע בין הצורך הישראלי לחסל את תשתית המנהרות לבין הסרת הסגר על רצועת עזה. הוא גם ציין שחוסר התקווה של תושבי עזה לחיים טובים יותר דוחף אותם להמשיך ולהילחם בישראל. הצהרה זו היוותה סטירת לחי לא רק לישראל, אלא גם ליתר המדינות ששאפו להפחית מכוחה של חמאס - מצרים, ירדן, סעודיה - וכן הרשות הפלשתינית. העברת התמיכה האמריקנית מהיוזמה המצרית ליוזמה הטורקית-קטרית חידדה את המחנאות בין שני אגפי הכוח הללו, ובפועל הביאה לסיכול הניסיונות להשיג הפסקת אש. ישראל דחתה בנחרצות כל הצעה לרגיעה שהתבססה על היוזמה הטורקית-קטרית, ואף זכתה לגיבויה של מצרים. בשלהי יולי קראו הנשיא אובמה ומועצת הביטחון של האו"ם לישראל ולחמאס להסכים להפסקת אש הומניטרית, שתוביל בסופו של דבר להפסקת אש מלאה על בסיס היוזמה המצרית. הפסקת האש הסופית הושגה ב-26 באוגוסט 2014, בהתאם למתווה המצרי, שבו דבקה לבסוף גם ארה"ב. בסופו של דבר מצרים מיצבה את עצמה כגורם היחיד שיכול להביא להפסקת אש. במבט לאחור על כהונתו עד כה של הנשיא אובמה נראה כי הממשל האמריקני נעדר אסטרטגיה מוגדרת וברורה למזרח התיכון בכלל, וליחסים עם ארץ הנילוס בפרט. וושינגטון הקפיאה בקיץ 2013 העברה של חלק מן הסיוע הצבאי למצרים, ובדצמבר 2014 חזרה בה באופן חלקית מהחלטתה, והעבירה לצבא המצרי עשרה מסוקי אפאצ'י. סוגיית אספקת אמצעי הלחימה מהווה עצב רגיש ביחסים שבין שתי המדינות, כאשר הצמרת המצרית, בייחוד הנשיא אל-סיסי, מבהירים לא פעם כי הם רואים באספקת הסיוע הצבאי הצהרת תמיכה אמריקנית. החולשה שהפגינה ארה"ב במזרח התיכון הובילה את מצרים לחפש מעצמה אחרת שעמה יתאפשר לשתף פעולה על בסיס של אינטרסים אסטרטגיים. לאחר "מהפכת ה-30 ביוני" והדחת מורסי החלו להתהדק היחסים בין מוסקבה לקהיר, כאשר בשיאם ביקר במצרים נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. כלל השיחות בין הצמרת המדינית והצבאית של מצרים ורוסיה עסקו בחיזוק היחסים בין המדינות ובשיתוף פעולה בתחומי הכלכלה, החקלאות, התרבות, התיירות והאנרגיה (לרבות אנרגיה גרעינית). המצרים ראו במפגשים הללו ניסיון ליצור "שיתוף פעולה אסטרטגי" בין קהיר למוסקבה על-רקע התערערות היחסים עם ארה"ב. בנוסף לכך ביקשה מצרים להוכיח כי לאמריקנים אין מונופול על אספקת הנשק לצבאה. ומכאן, שבהיעדר מדיניות ואסטרטגיה ברורות מצד ארה"ב, תאלץ מצרים לבחון ולבסוף גם לפעול עם שותפות אזוריות וגלובליות, חלקן גם מתחרות לארה"ב, כדי להגשים את יעדיה. על פניו, נראה שבחודשים האחרונים הפנימה ארה"ב את האיתותים הכעוסים שהגיעו ממצרים. ראשית, השיחות עם הרוסים ועסקת הנשק שנחתמה עם צרפת בפברואר 2015 (בשווי 6 מיליארד דולר), הובילו לפתיחת המזרח התיכון בכלל ומצרים בפרט לכניסתם והשפעתם של שחקנים נוספים. שחקנים אלה עלולים לערער את האינטרס והמעמד של ארה"ב באזור ולדחוק אותה אל שוליו; שנית, וושינגטון שמה לב היטב למתרחש בתימן, בעירק, בלוב ובסיני, שם ארגון אנצאר בית-אלמקדס נשבע אמונים לדאעש והרחיב עוד יותר את מעגל הטרור של "המדינה האיסלאמית", כך שהצורך לפעול ביתר תוקף ובנחרצות נגד הטרור בחצי האי סיני הולך וגובר. המסקנה המתבקשת הייתה הסרת אמברגו הנשק באפריל 2015 והעברתם של מטוסי קרב, טנקים ואמצעי לחימה נוספים למצרים לטובת המלחמה בטרור האיסלאמי המאיים. החזרתו של "הדיאלוג האסטרטגי" מהווה סימן נוסף לרצון של ממשל אובמה לחמם את היחסים עם משטרו של א-סיסי. האם יש במהלכים אמריקנים אלו די כדי להחזיר את יחסי קהיר-וושינגטון למסלולם התקין? נראה שזה צעד ראשון בדרך לכך. מצרים מצידה לא שוקטת על שמריה ומסעותיו התכופים של אל-סיסי למדינות המפרץ ולאירופה ממחישים את הרצון של ארץ הנילוס להרחיב את מעגל הבריתות והשיתוף הפעולה שלה.