צלצול הטלפון העיר אותי מתנומה קלה וקולותיהם של זוג חבריי הוותיקים יעל ושרי התערבב יחד: "שיה, את מוזמנת ליום הולדתי/ליום ההולדת של יעל במיטשל מנדלשטם ביום שלישי אחה"צ, מצפים לך, רק את ועוד חברה האורחים האישיים שלנו..." מבולבלת קמעה, שפשפתי את עיניי, בהיתי ותהיתי באפרכסת. האותיות מ' ט' ש' ו-ל' עשו לי "סמטוחה" באוזניי ובהבנת הלשון... ושאלתי בקול חלוש: איפה זה המיטשל הזה? מה זה, מי זה? זה בישראל?
"כן, כן", הם צהלו, "זה בתל אביב, גם לנו זו הייתה כתובת חדשה, גילינו אותה רק לפני זמן קצר..." עדיין הייתי קצת בהלם ושאלתי באפרכסת: "את זה"? מי זה מיטשל, מה זה מנדלשטם? מה אתם משגעים אותי בשעה כזו?
או אז הם ידעו לספר לי שמיטשל הוא מרכז לקשי-שי-ם, כאשר שרי מדגיש ומאט בכוונה את המילה ומנדלשטם הוא הרחוב בו המרכז ממוקם.
ההלם שלי עוד גדל ותפח. שרי ויעל במרכז לקשישים?? נכון, שרי חגג לפני חודשים מספר את יום הולדתו ה-90, אבל במסגרת פרטית למשפחה הקרובה ולחברים מעטים בבית קפה ארומה בבני אפרים, מסיבה מקסימה שאני הוזמנתי אליה. יעל הגיעה לגיל הנכבד 86, ואני, שמכירה את שניהם יודעת כמה אינדיבידואליסטים ומיוחדים הם. בוהמיים לחלוטין, שניהם ציירים מעולים, כל אחד בסגנונו הוא. שרי גם פסל שידו בכל חומר שרק הוא מסוגל לדמיין את הפוטנציאל שהוא מכיל לאמנותו.
שמות מוזרים בינואר 2013 פרסמתי כתבה ב-News 1 בשם: "זוג מוזר ומופלא כבן 170", על הזוגיות המופלאה שלהם, על אמנותם וסגנון חייהם שהוא האנטי תזה למושג בורגנות. כנראה הגיל בכל זאת מכתיב מספר שינויים, הרהרתי. כמובן נעניתי ברצון להזמנה ונכנסתי לגוגל לברר את מהות השמות המוזרים.
רחוב מנדלשטם עמנואל ממוקם בצפון הישן של תל אביב ובחברה טובה ומכובדת. בין שדרות נורדאו לז'בוטינסקי ובמקביל לזנגוויל ונחום סוקולוב. מנדלשטם היה פעיל פוליטי יהודי-רוסי, מנהיג "חובבי ציון" ברוסיה בשנות ה-80 של המאה ה-19. היה רופא עיניים ומנהל ביה"ח לעיניים בקייב. אחותו סופיה הייתה אמה של רחל המשוררת. הוא שימש כעוזרו של פינסקר וכך הכיר את הרצל, חבר הקונגרס הציוני. אכן, ביוגרפיה המצדיקה את הנצחתו ברחוב בתל אביב. הרחוב עצמו קטן יחסית ושני בתים מושכים את העין. הבית היפהפה מס' 27 עם חלונות מעוגלים, דקלים וצמחיה עשירה בפתחו ולצידיו והבית ממול עם גג רעפים בצבע חמרה שתחתיו הכותרת מאירת הפנים "מרכז קשישים ע"ש אדוארד ד. ואנה מיטשל". צילומי השניים הונצחו באולם הכניסה בשלט שעליו היו חרותים שמותיהם ותמונותיהם, שכן הם התורמים למבנה דרך הקרן שהוקמה על שמם. התרומה ניתנה לעיריית תל אביב שהאגף למינהל שירותים חברתיים בה, אחראי להבית.
באולם הכניסה בלט שלט גדול ובו רשימת 50 ילידי חודש אוגוסט להם חוגגים את יום הולדתם. למעשה במסיבה אליה הוזמנתי נוכחו רק 25 "ילדי יום ההולדת" ולכל אחד נלוו בני משפחה של דור שני וגם שלישי... כל משפחה קיבלה שולחן עם מטעמים שהוכנו על-ידי החברים במרכז. המסיבה התקיימה בקומה השנייה באולם גדול מצויד בפסנתר, מסך הקרנה, רמקולים ומנהלת צעירה ומקסימה בשם חניתה קאופמן שניצחה על האירוע ביד רמה ובנפש רגישה עם מתן תשומת לב אישית לכל "הילדים" שלה, שהנשים היוו את הרוב.
יש מאין בשיחתי עם חניתה למחרת האירוע, התברר לי שפרט למבנה עצמו שהוא באחריות עיריית ת"א, התכנים והחוגים הרבים מנוהלים על-ידי עמותת רעות שקיבלה את המקום לפני ארבע שנים עם תקציב שלא שונה מאז, וחברי העמותה לא מקטרים ומנסים להוציא יש מאין ולהתנהל בתוך הקיים.
בדף של רשימת ההרצאות, הפעילויות והחוגים השונים מופיעה הכותרת: "המרכז ע"ש מיטשל לאזרחים ותיקים". זו הייתה כותרת רגישה הרבה יותר מהכיתוב בכניסה לבית "מרכז לקשישים". בשיחתי עם חניתה הפניתי את תשומה ליבה להבדלים והיא אכן סיפרה שעמותת "רעות" נמצאת עם עיריית תל אביב במו"מ ארוך וממושך, כמעט ארבע שנים, בניסיון לשנות את השלט בכניסה ל-"מרכז לאזרחים ותיקים". חניתה מציינת שעמותת רעות לא ידועה למרות שיש לה פרויקטים נוספים חשובים כגון בית חולים שיקומי גדול בדרום תל אביב, דיור מוגן בשכונת לה גארדיה ועוד.
חניתה גרה בנס ציונה, נשואה עם שני ילדים, עבדה במחלקת הנוער של מועצה אזורית גזר, עסקה בהוראה ו"התגלגלה" כדבריה לעמותת רעות במסגרת מרכז מיטשל.
החזון שלה הוא "לשים במרכז את האזרחים הוותיקים ולמצוא להם מענה לצרכים האישיים והכול במטרה לעשות להם זמן איכות ביחד", דברי חניתה הרגישה והיפה.
אבנים מצוירות כשנכנסתי לאולם התקבלתי בשמחה וצהלה על-ידי יעל ושרי שישבו בקצה עם כתרים על ראשם, שרי כהזדהות בן זוגה של יעל "ילדת יום ההולדת". האולם מלא מפה לפה, שולחנות עגולים עם דברי מתיקה מכל טוב. הטקס החל. כל חוגג בחר שיר משלו שמילותיו הוקרנו על המסך והמנגנת על הפסנתר השלימה את הלחן כאשר כל המשתתפים מסלסלים בגרונם. כל אחד זכה לברכות חמות מבני משפחתו ומחניתה שהכירה אישית את "הרזומה" שלהם והדגישה את ההישגים שלהם.
יעל עשתה מחווה והכינה אבנים מצוירות במכחולה, לכל אחד מילידי אוגוסט. ואני כאורחת זכיתי גם באבן עם דיוקן של אישה בשחור ואדום, שכן היא ידעה את חולשתי לצבעים אלו.למעט מחווה יצירתית זו, יעל בצניעותה הרבה נשארה מאחור בקצה האולם וסירבה לגשת לבמה כאשר תורה הגיע. חניתה לא ויתרה, "אם מוחמד לא מגיע להר, ההר יגיע אליו" והיא מיהרה עם המיקרופון לשולחננו, הגישה אותו לשרי בן זוגה שבהתלהבות החמיא לכישרונותיה ולתמיכתה בו במשך כל השנים למרות היותו "פרא אדם". הוא ציין את הישגיה בארץ ובפריז בתערוכות שערכה, ביניהן גם בשגרירות הישראלית בשנות ה-70.
מעניין היה לעקוב אחר בחירת השירים של כל חוגג ומשפחתו. היו שירים ישראלים, רוסיים וגם ביידיש. יעל ועוד אחרים בחרו בשירי
נעמי שמר וביניהם השירים "שם הרי גולן" ו"ירושלים של זהב", השיר "חברים" של דודו ברק נבחר על-ידי שלושה, והוא אכן מעין התקווה לחבורה:
"עכשיו אני פוסע לי לאט, מכל החברים שלי קיבלתי את הטוב, היה מי שלימד אותי לבכות, היה מי שלימד אותי לסלוח...."
אישה מבוגרת עם הכתר על הראש קוראת מקטע שהיא מכנה אותו "הבהלה לזהב": "לא נלחמנו לשווא, אנו בגיל הזהב, כואבות הרגליים וגם הגב, פשוט חלודה והכול מסויד, אבל גם אם זה כך, העיקר שהגענו לגיל הנכסף"...
ואפילו את
ברברה סטרייסנד בחרו בשירה הידוע "THE WAY WE WERE".
אם במבט ראשון על יושבי האולם מתקבל הרושם שהגיל הצעיר ביותר הוא 80, הרי שבהמשך, העליצות, ההתרגשות, סלסולי הגרון של מירב חברי המועדון, הנאומים והברק בעיניים, שידרו גיל צעיר, תאוות חיים, רצון להמשיך ללמוד ולספוג ולהכיל עוד ועוד.
קליטה והפנמה בחנתי את שרי ויעל. שרי מצב רוחו עולה ויורד. לפתע הוא רטן וסינן לעברי: "תצילי אותי, קחי אותי מכאן"... משעמם לי..." ובאותו זמן, עיניו שידרו לי את ההפך. הוא עדיין לא מוכן להודות ב"תבוסתו", אם כי למרות הספקות נראה לי ששניהם נשאבים לתוך הפעילויות והמסגרת החברתית המנוגדת לאישיותם. הסתבר לי שבמשך כחודש וחצי הם הולכים פעמיים עד שלוש בשבוע להרצאות ולפגישות חברתיות. רשימת הפעילויות שבה העפתי מבט מרשימה ביותר ומכילה בין השאר פלדנקרייז, טניס שולחן, ברידג', יוגה, ריקודים של שנות ה-60, שילוב אומנויות, קרמיקה, פילאטיס, שירה בציבור, לימוד אנגלית ורוסית למתחילים, מפגשים חברתיים ועוד. בנוסף, מתקיימים שירותי ספרייה, פדיקור ומניקור ומכירת ארוחות קפואות במחירים מוזלים.
כן, יעל ושרי החליטו לעשות שינוי ענקי בשלב זה של חייהם ו"התמסדו" במקצת, אם כי עדיין בשלבי קליטה והפנמה. את האיזון הם משלימים בשעות היצירה בדירתם המלאה בציורים ובפסלים על כל צעד ושעל והמאלצים את המבקרים המעטים שלהם לצעוד בזהירות יתרה לבל יפילו או ידרסו בשוגג את היקר להם שיצרו בדם ליבם.
חלפו כאמור כשנתיים וחצי מפרסום הכתבה הראשונה עליהם והיום אפשר לכתוב עליהם ולהגדירם בשינוי קטנטן כ"זוג פחות מוזר ונפלא כבן 176".
יום הולדת שמח יעל היקרה, עד מאה ועשרים כעשרים, לך ולשרי.
