השימוש בכמה רבדי זמן בעלילה, בא לידי שימוש בסרטים ובמחזות רבים. אלא שבמקום לחזור אחורה ואח"כ לנוע קדימה בזמן שוב ושוב, בחר פלוריאן זלר (1979) לנוע בין המציאות לבין דימיונו של החולה; דמיון שקורע מהזיכרון קרעים ומשבץ אותם כראות מוחו המתעתע בו. יש בזה תרגיל אינטלקטואלי מבריק, המעניק לסיפור טויסט והופך אותו מסיפור רגיל ונדוש לסיפור מרתק ובעל יסודות קומיים רבים. כן, במקום לכאוב ולהתייסר למראה אב שחי במקום בהווה בתקופות שונות בעבר, כשהכל מתערבב לו בתוכו - משחקו הפנומנלי של ששון גבאי יוצק בתכנים העצובים לכאורה הרבה חיוכים ורגעים קומיים למכביר. גבאי הוא שחקן מהחשובים ביותר של התיאטרון הישראלי, וכל ניע וזיע של קולו מניעים את הקהל, ומהווים את "כתב היד" האישי שלו. אין לו מתחרה בתחומו. כמעט כולם "זוכים" לחוות את החוויה של ההורה ההופך ממבוגר לילד באחרית ימיו. אלא שהתלותיות בצאצא יכולה להרוס משפחות, להפריד בין זוגות ולגרום לצער רב עוד יותר. אנדרה, האב, זכה לבת נפלאה, מסורה ותומכת, שעושה הכל כדי להקל עליו את משברי התעתועים שהוא עובר בגלל אבדן הזיכרון. יעל וקשטיין בדמות אן, הבת המקסימה והמכמירה, עוברת יחד אתו את המעברים בזמן, כדי להקל מעליו את התסמינים המכאיבים. היא כה נאמנה לתפקיד ומשכנעת, שמי שאין לו בת – מאוד מצטער למראה משחקה הנפלא הטבעי שלא זכה לבת. גם בן זוגה בהווה פייר (טל דנינו השרמנטי), עושה ככל יכולתו לזרום עם תהפוכות זכרונו של אנדרה, כדי לא להעליב את האב כשאינו מזהה אותו ושאינו זוכר מה קרה לבתו השנייה שכבר אינה בין החיים. את האחות הסיעודית שבאה כדי לטפל באנדרה, אנדרה מדמה לבתו הקטנה שכבר איננה. ירדן גוז המלבבת עושה את תפקידה בהמון הומור וכושר הסתגלות מופלא להשתלטות השגעון על האב. היא פשוט קסם מהלך על שניים. שניים אחרים שאנדרה טועה בזיהויים הם "האיש"(חי מאור) שמגיח ברובד זמן קודם, ואותו הוא חושב לבעלה הראשון של אן. חי מאור הוא שחקן עם נוכחות בולטת ומרשים גם בזמן הבמה הקצר שניתן לו, ומצליח ליהנות את הקהל בסצינות שלו. וכן מיכל לוי "האישה". גם בה טועה האב, והיא זורמת עם המצבים המשתנים ככל יכולתה. המחזה שכתב אחד המחזאים הנחשבים ביותר בצרפת כיום, פלוריאן זלר, מאוד מרנין, משעשע, עם הרבה נגיעות בנפש כל צופה, כשהמר והמתוק מתערבבים בו, וסך כולו הוא הצגה המוגשת בתפאורה מהוקצעת ויפה של כינרת קיש, עם מוזיקה מעודנת כה מתאימה לשינויים בהלכי הרוח, אותה ערך רן בגנו, עם תלבושות מעוצבות יפה של אורן דר, ותאורה מעולה של אורי מורג. הצגה משעשעת אך כלל לא קיטשית, שאינה יורדת לרמה של בורלסקה. להפך. יש בה ערכים, התייחסות מאוד אנושית למה שקורה לרוב בני האדם, והכל הודות לתרגומו המצוין של דורי פרנס, ולבימויו המבריק של רוני פינקוביץ' את הקאסט המעולה של השחקנים. מומלץ בכל פה.