באווירה מהודקת שלוכדת את הקהל לתוך מערבולת היצרים והדרמה עמוסת האלימות - מילולית ופיסית, פורשת ההצגה עלילה רווית מתח על קצין בצבא במדינה בה שולטת חונטה צבאית. הקצין, אורלנדו (דיוויד לוינסקי, הבחירה האולטימטיבית לתפקיד כה מורכב ודורשני עם נסיון בתפקידי רוצח כמו ב"בודדה באפלה" או כפרופ' שהתעלל בילדה ב"הציפור השחורה", חי עם אישה שאינו אוהב ובה הוא מתעלל מילולית, (מורן ברדע שמפליאה ביכולתה להדגים בצורה מרגשת את רגשותיה המאופקים עד שהם מתפרצים כשהוא מביא אותה אל הקצה), עם משרתת דעתנית, אך מושפלת גם היא על ידיו, כשבמרתף ביתו הוא כלא נערה צעירה שמצא ברחוב. על היותו אלים ומתעלל בעצירים שהוא חוקר, אנו למדים מחברו, קצין זוטר המגיע לביתו כדי לזמנו לחקירה על מעלליו בצבא. בויכוח ביניהם מסתברת שיטתו של אורלנדו להגיע לתוצאות תוך שימוש באלימות עד גרימת מוות לנחקר, כשהסברו את סיבת האירועים מכשיר את מעשיו. מה שקרוי אצלנו "לחץ פיזי מתון". גם ממשרתת הבית, אולימפיה (טל מיכלוביץ' השנונה והשפויה) הוא לא חוסך את שבט לשונו. אך דווקא בסצינות ההתעללות בילדה-נערה שכלא בביתו, כשהוא מרעיב אותה ומתעלל בה מינית, נחשפת מורכבות אופיו, ולמעשה, מתגלית העובדה שבכל אדם יש גם מהרוע וגם מהטוב. במיוחד ברגעי האקטים המיניים, כשתחילה הוא עוגב, מלטף, נוגע בכל מקום בעדינות וברוך, ולפתע, כמו רעם ביום בהיר, חודר בכוח ובגסות למקומות הכי עדינים ורגישים. ובאחת, הוא חוזר להיות ד"ר ג'קיל, מתוודה על אהבתו אליה, ובכך מטלטל את תחושותיה ורגשותיה וכותש אותם לעפר. דיוויד לוינסקי עומד במשימה המורכבת הדורשת תעצומות נפש ענקיות, ויכולת מדהימה לעבור ממצב חיובי לשלילי תוך שניה. יש משהו ראשוני, קמאי, ברשע שהוא מפגין ועם זאת, יכולת החצנת רגשות אהבה כנים עדינים שיכולים לרכך כמעט כל אחת. אך לא את אישתו למודת הסבל. היא כבר שתתה את הכוס עד תומה, ומחליטה לעזבו לתמיד. זה גורם לו אושר. כעת יוכל לחיות באופן חופשי עם אהובת ליבו, שאולי קיימת פיסית, אך אותה פורר כבר נפשית זה מכבר. אך המחזאית זוכת פרסי תיאטרון למכביר, יודעת להנחית עלינו את ההפתעה המסיימת את הדרמה, בקרשצ'נדו ענק. דניאל גרטמן כ-ננה, הנערה-הילדה, מעצימה את תחושות הקהל ולו רק בעושר הבעותיה, מעבר למילותיה המגלות בקיצור מה עבר עליה עד הלום. הבעות אלה קשה לשכוח גם זמן רב לאחר ההצגה. דמות נוספת בהצגה, אלחו, חברו של אורלנדו, שבא לזמנו לחקירה, מרשימה מאוד הודות למשחקו ולהבעותיו של איציק מנשהרוב יפה התואר, שפניו ונוכחותו מדברים יותר מ-1,000 מילה. אלירן כספי תזמר את חמשת השחקנים לכדי סימפוניה, כשכל אחד מהם נותן את קטע הסולו שלו בהתאמה מופלאה בין כולם, וסך-כל המחזה כובש ומהפנט את הקהל; וגורם לחשוב, שבכל אחד טמון הזרע של הרוע, ובמצבים מסוימים, ועם השכנוע המתאים, כל אחד נענה לקריאת ההרג והאלימות, עד שבסוף אחרי הכל, כולם טוענים שרק מילאו פקודה. אך לא היא. הם פשוט נתנו לרוע מבפנים לפרוח ולשגשג. סצינת הפתיחה, בה אורלנדו מציג את השקפת עולמו תוך כדי תרגיל דריסת רגלים בהחלפות על ספסל, שבהמשך יהיה אביזר הבמה של המרתף / הכלא של ננה - מסמלת את דריסתו האגרסיבית את גופה ונפשה של הנערה. אלמנט אלגורי שההמשך הוא ההקש שלו. הצגה מאוד ייחודית, בתרגומה של טלי יצחקי, עם עיצוב התלבושות המשמעותיות של מאיה בר-ניב, ושחרף מיעוט אביזרי הבימה יחד עם התאורה (המכווננת נפלא ומעבירה אותנו ממיקום למיקום אחר הודות לתנועתה) של נדב ברנע, שגם יצר את המוזיקה, כל אלה מתאחדים לכדי יצירה שאסור להחמיץ. אולי מישהו יסיק מסקנות? אולי משהו ישתנה? לשחקנים המצוינים וליוצרים בראשם הבמאי - שאפו על האומץ להעלות הצגה כה נוקבת. פרינג' במיטבו.