12. אישטענעם, ארווין. המלחמה שתמה שכבה כמו פגר מבאיש לאורכה ולרוחבה של אירופה. בתבוסתה נתגלו ראשי אימתה ומלתעותיה אפילו יותר מאשר בימי הסופה. כשנסים מפניה אין מונים כמה המפלצת ההורגת טורפת.
הדעת מוטרפת לשרוד. היא אינה שואלת - אלא אם כבר נודע לה - מי וכמה והיכן. כל הפנאי שנותר בעולם שנטרד מן הפנאי, הוא לחיות, להיאחז בציפורני האצבעות השבירות, בכל זיז החורג מן החומה האפורה שסגר איזה שטן מופשט על החי ולאזור את הכוח האחרון למשוך את הגו הנשבר מעל לחומה ולנוס ברגליים כושלות, מהר יותר מאשר ברגלי איילות. העין רואה את הכל, אבל המראות הצפופים מכסים זוועה על זוועה, ועל צגי המוח מרצד הכל בערבוביה אפלה שאינה פותרת עצמה מחרדה מרסקת ויצר החיים דוהר מתנשף אל אשר שם נשארו רגעים למצער לנשום עוד שעה, ואולי עוד יום, את החמצן המאיים להיגמר.
אבל מייד אחרי המלחמה, מי שיוצא מתוכה מוצא עצמו מונה נוראותיה על-פי מה שמעידה גווייתה. עצבת לחה בערים ובכפרים. עיי חרבות פזורים בין שדרות ובין בתי האיכרים הפזורים לאורכן של דרכים צרות. לאן הלכו העגלות העמוסות כלי בית עלובים כשמעליהם צללו מטוסי קרב שמכונות הירייה שלהן, כמו איזה מכונת תפירה שלא מעלמה הדין, תפרה אל יריעות הארץ את האנשים ואת הנשים ואת הילדים שעשו את דרכם אל מפלט לא נודע על-פי מפת הניחוש המטמטם?
הדרכים האלה הריקות עודן שותקות עכשיו את הסיפור שצעק את עצמו מתוכן כשלא היה בשמים ולא על הארץ מי שיכול היה אפילו לשמוע את הרעש הקטלני שבקע אי-לאן. אנשים אפורים ברחובות. בתי קפה בהם יושבים זקנים וזקנות בודדים מול שולחנות סביבם ישבו פעם זוגות וחבורות קשורים אלה לאלה בציפיות שאפשר היה לפענחם מרחוק. עיתונים שחורי כותרות מגלים מדי יום עוד מחנה השמדה, מונים עוד אלפים ועשרות אלפים, ואולי מאות אלפי מספרים של נספים, שמישהו - גם על כך מספרות הכותרות הרובצות - עוסק בשקידה במתן שמות לכל נשמה ונשמה שהואבדה מן העולם.
אנשים לא גרים עוד ברחובות מהם נעקרו ואליה - אם שבו ואם לאו - ניטלטלו מאונס וגם מזדון עקורים מאותו רחוב, או אותה שכונה, או אותה עיר, או אותה מדינה ולעיתים מאותם מקומות שלא היו בעולם בטרם תהיה המלחמה השוכבת כפגר מובס בעולם.
מיליונים נעים רגלי ובמיני רכב וברכבות אל אשר שם הם מדמים לנפשם כי מחכה להם איזה מחר שאיננו מתפתה מאז תמול למחר מופקר, שיש בו אולי משהו ממה שמאייתים לתוך אותיות התיבה תקווה.
אני הייתי בבריסל. איש צעיר. בן 19 שנה בלבד. באתי שם אחרי שסיימתי שליחותי בצרפת במחנות הנוער החלוצים ששרו "שירה הנוער-ארץ מולדת שבה לתחיה... חזון עם ישראל". שמונה שנים לפני כן הייתי ילד במנוסה שהחלה ב-40 ונסתיימה ב-46 בבואי לעתלית.
במדור חיי הפתוח הייתי חיש מהר לארץ ישראל. אפילו את חלומותיי חלמתי בשפתה. שיריה ניתבו בי עתידות. לא היה איש בין חבריי שיכול היה לקרוא מפניי או מלשוני או מהוויות יום יומי את הימים הארוכים של המנוסה מפני אימת המפלצת מלחמה ממנה נסתי על נפשי הקטנה. אבל במדור הפתוח הזה היו כמה מדורים קטנים שלא היו פתוחים לעיתים אפילו לפניי, והצניעו עצמם חתומים בין המדורים הפתוחים בחדווה.
הייתי ארץ ישראל, ונסעתי מארץ ישראל אל ארצות הגולה, טעון מטענים של ארץ ישראל, לתת אותם על כתפיהם של עולי הימים שהוריהם שבו לחיות את שאריות חייהם בנכר, כדי שהמשא הזה יכביד עליהם להישאר במקומם ובכדי שילכו לפרוק אותו על חופיה של ארץ ישראל. אבל במדור מסתתר אחד שנפתח לרווחה, חיפשתי אני את מה השאירה לי המלחמה במקום בו הושלכה בלי קבורה גווייתה.
לא אמרתי לפני נסיעתי לאימא כי עם תום ימי שליחותי לא אצא לטייל באתרי אירופה עם חבריי השליחים שבעבורם, באותם ימים, ההזדמנות לצאת את הארץ לאיזה חוף מחוצה לה, הייתה מתנה נדירה. אצא, גמרתי אומר ביני לביני, לחפש את אחותה. לא אמרתי לה. חששתי אעלה חרס בידי, אאכזב אותה, פן תאמר לי "הנח, אילו רצתה הייתה מחפשת אותנו", וכהנה. אימא הייתה אחת מ-11 אחים ואחיות. נותרו חמישה. היא, שלושה בארץ, אחת באירופה, שישה בעולם הבא. לבטח. לא היו עדים. היו עדויות. לא היו ראיות. היו הוכחות. באחות האחת הזאת שידענו עליה כי שבה לאחר המלחמה לבלגיה, אבל לא ידענו לא מתי ולא לאן ולא אם נשארה שם או הפליגה להרפתקת הישרדות אחרת וללא שמענו עליה אם חייתה או אם מתה גם היא - באחות הזאת האחת חיו בעבור אמא, כך אמרה לי נפשי, כל שש האחים והאחיות שלה שהושמדו עם אביה ועם אמה. הייתי מוכרח למצוא אותה ולמצוא בה את השישה. לא בעבור אמא. זה כבר היה בעבורי.
לא היו בכיסי אלא פרוטות ספורות. את דרכי מצרפת לבריסל, שם החלטתי להתחיל בחיפושיי, עשיתי בטרמפים. בשבת חניתי בעיר ליל, שם אירח אותי אחד מחניכי מחנה הקיץ, עיר גבול שהייתה מואפלת בריק עצוב. בשבת הלך עמי מארחי אל בית הכנסת. לא היה שם יהודי צרפתי אחד. פולנים. הונגרים. סלובקים. הולנדי זקן שהיה גבאי או ראש הקהל. שני צעירים. אחד מהם שהיה חניך במחנה. ואחיו. עליתי לתורה. בירכתי בהברה הנכונה. אמרו אמן בהברה האשכנזית. אחרי התפילה היה קידוש. רוב המשתתפים לא היו בתפילה. באו לסעוד משהו אחריה. אנשים דוהים. כולם.
בלילה יצאתי שוב בטרמפים לבריסל. קרוב לחצות נואשתי. שבתי לתחנה לרכבת לילה אחרונה לבלגיה, בפרנקים האחרונים שנותרו לי. עם בוקר, הייתי בבריסל. היה יום ראשון. לפתע היה לי ברור שסיכויי למצוא יהודי בעיר הזאת הם כסיכויי למצוא דובים שחורים על קרחוני הקוטב. אמרתי לליבי כי אולי אמצא מישהו במניין הבוקר בבית הכנסת הגדול שאדם אחד היה אדיב דיו לומר לי היכן הוא ואיך מגיעים אליו. ההיכל אציל המבנה התנשא ברחוב קטן, אך מרכזי בליבת העיר. שעריו היו נעולים. הייתה מודעה בדלת. היה כתוב שם כי ב-22 באוגוסט תתקיים שוב תפילת שחרית בהיכל. לרגל החופשה, בית הכנסת סגור עד אז.
ב-22 עמדתי להפליג מנפולי שוב לארץ ישראל. באחד בספטמבר חיכתה לי מלאכתי בארץ. הרגשתי שוטה גמור. מול בית כנסת סגור, בעיר שאיני יודע אם מוצאים בה יהודי לשאול אותו על אחות אובדת, בארץ רחוקה בה אני מוכרח למצוא קרובה נעלמת, ובכרטיס אוניה בנאפולי הרחוקה אליה אין לי ממון להגיע והדרך שמה נמדדת בימים, איך לא עשיתי את חשבון הזמן שאני צריך לו, שאינו יכול להספיק אלא למפח נפש אותו לא אחלוק עם איש?
הלכתי ברחוב בוחן עוברים ושבים אם הם נדמים עליי כיהודים. לא נידמו. לא נידמו כגויים ולא נידמו כיהודים. נידמו כעוברים ושבים שאי-אפשר בכלל להעלות על הדעת שעוצרים אותם ושואלים מהם אם הם יודעים אם יש בבריסל מרכז יהודי, בית קהילה, משרדי ועד, משהו, חברא קדישא. על השגרירות לא שאלתי. יום ראשון. ואילו לא היה יום ראשון, מה היה שגריר ישראל או מישהו מטעמו יכול לומר על אדם שמחפש בה אם אחותה ההונגריה של אימו רשומה אצלם? ואז אמרתי לי כי אשתגע. כי אלך בעיר ואזמזם לי בחצי קול שיישמע סביבי, אך למרחוק לא יגיע את המנגינה של "א יידישע מאמע".
בדעתי היה שאי-אפשר לו ליהודי ששומע את הניגון הזה ברחוב לא להסב את ראשו לראות מי הוא האיש שנטרפה עליו, לא עלינו, דעתו והוא שר את יהדותו ברחובות. גוי לא היה שומע. יהודי לא יכול היה שלא לשמוע. וכך הלכתי שעה, אולי יותר, מזמזם "א יידישע מאמע", ואיש לא הפנה את ראשו אלא לביט בעובר אורח אומלל שירד מן הפסים בפומבי, עד שפתאום, עצר זוג, אנשים בחצי ימיהם, שהלכו שלובי זרוע ברחוב, ואמרו לי, "סליחה, לא טוב את עושה שאת הולם כאן ברחוב של בריסל ומפגין את יהדותך כאילו אין לה לעיר הזאת היסטוריה. כאן לא אנטוורפן". אמרתי להם עד מה מודה אני להם שעצרו לידי. עוד בטרם היה סיפק בידי לומר להם על מה שרתי, מיהרו לומר לי כי אינם חפצים לשמוע מה אני אומר ומה אינני אומר ואם איני יכול לבלום את שירתי בתוכי, יש די והותר מנגינות בעולם שאותם יכול אדם לשיר ברחובה של בריסל בלי לעורר עליו יותר מחמלה... שדים יש מספיק גם ככה... והם הלכו, כעוסים כאילו פגעתי בהם אישית... כיוון שאמרו "כאן לא אנטוורפן", קמתי והלכתי לדרך היוצאת מבריסל לאנטוורפן ועמדתי שם ממתין לטרמפ שזאת הפעם לא בושש הרבה לבוא ובערב הייתי באנטוורפן.
אימא סיפרה לי על פליקאן סטראט, ועל קיוויט פארק, ועל לנגה לאם סטראט, ועל ואן דה נסטלאיי ושאלתי על ה'אתרים' האלה והלכתי שם והייתי בלב שכונה הומה יהודים לבושים יהודית ומדברים יהודית בחנויות יהודיות ודומה היה כי העיר כולה לא נבנתה אלא בעבור היהודים ולא הייתה כולה אלא שכונה לבירה שלהם. אבל אז מייד נחתה בי ההכרה שבתוך היהודים האלה אי-אפשר היה למצוא את אחותה של אמי שנודעה כאישה חופשית בדעותיה, עד שאפילו הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית האסורה ונאסרה על העוון הזה לפני המלחמה, ואם בכלל חזרה לאנטוורפן, בוודאי לא חזרה למקום בו הייתה זרה כבר בשיבתה בה, על אחת כמה וכמה בשובה אל יהודים שלא היו בה מלכתחילה ורובם נתקבצו אליה אחרי המלחמה מפני שהייתה נוחה ליהודיה.
ואז עברתי באקראי על-פני חנות קטנה בקרן רחוב אובד שעל-פי מראה שלה הייתה דומה למעין לול קטן שהעתיק עצמו מחווה קטנה לעיר הגדולה. באותיות דהות היה כתוב עליה "שיק". באותו רגע קפץ כנגדי השם הזה ופתח לי סיפורים שננעלו. הייתי ילד בן חמש כששמעתי שם 'שיק'. עכשיו, עלם בן 19, נקשר בי השם לקרובי משפחה רחוקים, אנשים יראי שמים שבאו מצ'כיה לפני בין שתי המלחמות הגדולות עם שבעה שמונה מילדיהם, וכיוון שהאיש היה שוחט ושוחטים היו רבים בעיר, פתח בה חנות לממכר עופות אותן שחט בעצמו אם נמכרו, והינה אם יש אדם בעולם שיודע היכן אחותה של אמי 'שיק' זה שנקרה על דרכי בחצי נס - יודע.
נכנסתי. אדם קשישי, עטור זקן מידות לבן, חולצה לבנה, שלייקעס שחורים, ישב ליד שולחן קטן, סביבו כמה וכמה כלובים, רובם ריקים, של עופות. "יום ראשון" אמר כשנכנסתי. "מה מביא אדם צעיר ביום ראשון לחנות עופות שחייה נגמרים ביום החמישי בלילה והשישי עד חצות היום"? אמרתי לו מי אני. לא זז ממקומו. "אתה הבן של משה לייב מאייר? היה תלמיד חכם. קראתי לו 'אחר'. התפכר. בסתר. זה לזכותו. אבל התפקר" - "מה פתאום התפקר" אמרתי לו. "התפקר" השיב ביבושת. "אמרתי לאישתו, רוז'י. היא ידעה. לא האמינה לי כי ידעה. זה כך היה אז. לא חשוב. הוא מת אביך. כל המתים קדושים. לולי היה קדוש לא הייתי אומר לך שהתפקר".
כל זאת אמר תוך ישיבה מעוגנת במקומו, לא נע ולא זע אפילו להדגיש מה שאמר או להפריך אותו, כאילו היה משיח לו כמי שאינו מערב עצמו במה שפיו אומר. "יש לך זקן קטן. מודה? שומר שבת? ברט. מתחת לברט יש ירמולקה? בכיס? אין? יש! יפה. אבא שלך לו היה חי לא הייה מגדל אותך עם ירמולקה. אימא כן. אבא לא. הוא מת. היא, אמרו לי, חיה. בארץ ישראל? אתה מארץ ישראל"? אמרתי לו כי אימא חיה ברוך השם, בארץ ישראל, ועכשיו אני מחפש את אחותה. מניה. רזניק. "הייתה רזניק", אמר. "עכשיו אמרו כי התחתנה. רזניק מת. עם כל המתים גם הוא מת. עם כל האלמנות גם היא חזרה והתחתנה. לא יודע עם מי. לא ירא שמים. לא מאצלנו.
היה בבוכנוואלד. כל מה שאמרו לי עליו שכחתי ואינני יודע. זה אני יודע וזוכר. מישהו שהיה איתו סיפר לי. היה מוזולמאן. שקל 30 קילו. הביאו אותו למות באנטוורפן. אחרי המלחמה. לא מת. לא מדברים עליה. לא מדברים עליו". - "אבל אתה יודע עליה ועליו הרבה" - "יודע, כי לא מדברים עליהם. ככה זה. לא יודע את שמה. נסה במסעדה הכשרה בלנגה קיויט סטראט. תמצא אותה. על יד הבורסה. שם יודעים הכל" - "אני לא יודע אם היא אוכלת כשר", אמרתי. "אוכלת מה שהיא אוכלת. אני אומר לך, לך לשם. אני לא מדבר עליה. אני אפילו לא יודע את שמה. גם אתה לא. אני מדבר אליך. אל אימא שלך"...
הלכתי שם ואכן מצאתי מסעדה קטנה. השעה כבר לא הייתה מוקדמת. פתחתי הדלת. חלל המסעדה הצפופה היה מלא עשן. אנשים ישבו צפופים, רובם ככולם עישנו, סביב לשולחנות מרובעים קטנים וצלחות עמוסות מאכלים לפניהם. מלצר צעיר, מזוקן, רץ בין הסועדים צועק את התפריט אל תוך חלון הגשה קטן. עמדתי. הוא בא אצלי ואמר כי צר לו, אין מקום. "אם לעמוד ולהמתין, מוטב בחוץ". חרף מה שאמר לי שיק הזקן, במסעדה הזאת על יד הבורסה בה יודעים את הכל, לא יכול היה איש לדעת מה אני מחפש. אפילו לא עמדתי לנסות. ועם זאת אמרתי, "לא באתי לאכול. באתי לחפש אישה" - "איזו אישה? היא פה"? - "לא. שיק השוחט אמר לי שאתם יודעים" - " מי זה שיק", אמר בקול רם כמי שמטרידים אותו והוא רוצה לנער את המטריד מעליו.
באותו רגע קם מישהו משולחנו ואמר, "שיק? אתה מחפש את שיק"? - "לא", אמרתי לו, "אבל שיק אמר לי כי אמצא פה מה שאני מחפש" - "אם שיק אמר, הוא יודע מה שאמר. בוא איתי יונגער מאן". הוא לקח את היד ונכנס איתי למטבח הזעיר בו נראתה צדודית של אישה גדולה מבעד לאדים שעלו מסירים ומברזי שטיפה.
האיש שליווה אותי ניגש אליה ואמר, "יכול להיות שהיונגער מאן הזה מחפש אותך"... האישה הסירה משקפיה מעיניה, ניגבה אותם בסינרה שהיה כולו רטיבות וכתמי שמן ושיירי אוכל, התבוננה בי שעה ארוכה עד למאוד מאוד, הורידה סינרה מעליה בלא אומר ובלא דיבור, זרקה אותו אל תוך הכיור, ואמרה בקול שנשנמע במאטוורפן עד ליבה של ארץ ישראל, "אישטנעם, ארווין...!", חיבקה אותי בעוז, יצאה מן המטבח אוחזת בכתפיי, מזיזה בהילוכה כיסא או שניים על מי שישב עליהם, לקחה מעיל שהיה תלוי לו בין מעילי קיץ קלים על קולב ויצאה איתי אל תוך לילה של העיר, וחזרה ואמרב בין נשיקה גדולה לנשיקה גדולה, "אישטנעםף ארווין"....!
30.8.15
