פרס ברנר לשנת תשע"ו הוענק לסופר יובל שמעוני על הרומן שלו "קו המלח" בהוצאת עם עובד תשע"ה.
אגודת הסופרים העברים קיימה במועדון צוותא ערב מרגש לזכייתו של יובל שמעוני, בהנחיית דן כנר, קטעי קריאה של עופרה נחמד. מרכז הטקס מאיר עוזיאל מאגודת הסופרים העברים.
אלה הדברים שנשאתי בפתח הטקס כיושב-ראש אגודת הסופרים העברים:
ימים לא קלים עוברים עלינו, ימים סוערים, ובאנו לשאוב כוח מן הספרות העברית.
לא שכחנו, שיש לספרות יכולת לשדר מֶסר, לתת קריאת כיוון. ידענו תמיד לזכור ברֶטט שורות נצחיות, שורות ששָרו על צער השתיקה, צער הזמן. הספרות העברית ידעה להקים אהבה ואחווה מתוך הסערות, לעורֵר חיים מתוך השבָרים, לדעת לאָן.
אנו כאן בטקס הענקת הפרס על שם יוסף חיים ברנר. דברי יוסף חיים ברנר תמיד העניקו השרָאה לחיינו. תובנה רוחנית.
יובל שמעוני קנה את לבנו לפני שנים בספרו "חדר" - ובלב אוהב חיכינו לאור חדש שיפציע מן החדר, שימלא את הלב. יובל יודע לכתוב תולדות, לחבוק עם ועולם, קווי אורך ורוחב של סיפורים חוצי יבשות.
שמעוני כותב ברומן החדש שזכה בפרס שורות מצמררות, ששובות אותנו.
"דודה ליזבת, אמר בתוכו קול מוכּר. קול ילדותו השכוּחה" - ובהמשך נפרשים ונחשפים עוד קולות:
"כל הנואשים, כל הנאחזים בקני קש, כל המכזבים לעצמם ונתלים בכזביהם, כל החולמים, כל ההוזים, כל המצפים עד כלות לספינות שתחזורנה, הן וספניהן וכל הים שהפליגו בו ושנעלם איתם ביחד". עמוד 199.
העלילה חוצה יבשות והמעבר בין כל צדי המתרס סוחף אותנו לסיפור הרפתקאות, שנראה על פני השטח כסיפור מתח, אבל ככל שאנו מצליבים בין פרטי האירועים, יש רובד רוחני, מיתולוגי מעבר לכול: ההתייצבות פעם בשנה לאורך קו המלח, היא סיפורם של ימים נוראים, וימי אלול שלנו אכן יאים לזמן הזה. יש כאן בקשת מחילה, ציפייה להשבת העולם הבראשיתי הטהור, תפילה שהים יחזור למצבו ההיולי, שיהיה טוב לאנושות, מלא חיים.
העלילות המקבילות מפגישות אותנו עם דילמות אנושיות, חֲצִייה של קווים, תופעות של נטישה שהופכות למשבּר קיומי - ויש ציפייה לְפִתְרון שייתן מזור. ברגע דרָמטי בעלילה, הופכת הנטישה לגל שמתעצם וגובֵר, וכל מה שנותר לילדים שננטשו לבדם בעולם ללא משפחתם, הוא להתייצב על קו המֶלח, שהופך לקו הישוּעה. קו המלח הסתלק, הלב מחכה לעולם הקדום והטוב, לשיבת הקו שסימל שפע. האנושות מתייצבת ומחכה לשיבת קו המלח, הם קוראים לו "תחזור תחזור".
אנו חשים את נשימות אותו שֶׁבר קיומי, אותו שכוֹל, אותו כישלון. את משב התקווה המיוחל. יש תחושה, שהלֶהבה של יוסף חיים ברנר נוגעת בגֶחלים.
יובל שמעוני הוא נֵצר למשפחה ספרותית, סבו הוא המשורר
דוד שמעוני, שאת שיריו ואת האידיליות שלו למדנו בבית הספר. היו קטעים שלמים שלמדנו בעל פה.
יצחק למדן, שהיה בן דורו של דוד שמעוני, פנה ביצירה "מסדה" לדמותו של ברנר במילים נוקבות: "מֶה עתה משָׂא דברך אלינו/ אתה נְזיר מסדה, שחיזַקתנו ביגונך ובבוּזך".
ומה משא דברו של יובל שמעוני?
שמעוני יצא מתוך ה"חדר", והאיר לנו שני חדרים גדולים שנשקו זה לזה, העולם והזמן.
אותה מורשת לא נותרה אלמנה. אותו חיבור לכאב, אותו חיפוש זהות. והשיטוט של יובל שמעוני סוחף אותנו לנפשות שמבקשות מוצָא, שמחפשות דרך.
יובל שמעוני מאיר דמויות וּמחשבות ומכאובים, שנראים כאילו אינם בשום ספר היסטוריה. והלב מרגיש בעוצמה עד כמה הכתיבה הזו מנסָה לתת כבוד לסובלים, להאיר את הרוח האנושית.
הנה דברים שכתב יוסף חיים ברנר, ויש בהם קרבה רוחנית לנשמת קו המלח - ואולי יש בהם לחן שמהדהד לימינו אלה: "שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרוּמים ובראשיהם. אז קראה להם אופת-הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידָתם. על משמַרתם עמדו. על משמרת-החיים עמדו...נעֱטרי-הקוצים. החמה זָרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה חָיתה. הוית-קוצים. כל החֶשבון עוד לא נגמר".
פרס ברנר הוא מסורת בת 70 שנה, הממשיכה כיום בזכות רוחב הלב והאצילות של רחל ו
משה ינאי. בעיניי משפחת ינאי היא משפחת הכוהנים הממשיכה להבעיר בהתמדה את הלהבה, ובעיניי זו אש שאיננה נגמרת. הזוהר הזה נחוץ לנו, ממלא את נפשנו, זה קו מלח שלא ייגמר לעולם.
