|
הביקורת הפנימית, בתוך הציונות הדתית, על פעולות הגרעינים התורניים נוגעת לשאלת כוונת חברי הגרעינים בהתיישבות שלהם בתוך שכונות חילוניות, או בערי פריפריה. האם חברי הגרעינים התורניים מתנשאים מעל ל'מקומיים' המקוריים, ובאים להרביץ בהם תורה שמעולם לא נחשפו אליה, או שהם באים ללמוד בעצמם ולחיות במקומות מעורבים במקום בגטאות ההומוגניים של היישובים הקהילתיים הדתיים. פעם בשנה, ביום הכיפורים, נוצרים מעין גרעינים תורניים 'אד הוק' לצרכי תפילה. אותם גרעינים תורניים נעשים באופן מוצהר על-מנת להנגיש את התפילה, אך ככל הנראה - אפילו הם מצליחים לגרום לאותו אנטגוניזם בדיוק. גם כאן, נביא דברים בשם אומרם, מפי אבירמה גולן בפייסבוקה שם התייחסה למניין שבו נתקלה ביום הכיפורים: "כבר שנה שנייה שבסוף סיבוב בתי הכנסת בשכונה (קריית בורוכוב ברמת-גן) אנחנו מגיעים לאותו בית כנסת תימני בצריף קטן ודחוס באמצע הגינה הקהילתית, ושם נשארים. ככל שמתקרבים לסיום כך מצטופפים יותר ילדים נרגשים בחדר הפצפון, ונשים וגברים מכל העדות והגילים ומכל דרגות הדתיות והחילוניות, זקנות בשמלות לבנות ומטפחות צחורות ואימהות לתינוקות בג'ינס וטריקו, כולם שכנים ומכירים זה את זה היטב. וכולם יכולים לבוא ולהתקרב . גם כשהילדים צוחקים וכשהוריהם מחליפים ביניהם ברכות ופטפוטים (אחרי הכל, הזדמנות להיפגש, לא?) איש לא מעיר ולא נוזף . ניחוח עלי הריחן נישא באוויר. המתפללים, בטליתות רקומות חוטי תכלת, מזמרים בקולות ובמנגינות שחשבתי שאבדו אי-פעם בבתי הכנסת התימנים של ילדותי. יופי נדיר. חום אנושי ופלורליסטי שלא מתהדר בהצהרות. קצת קודם ראינו מודעה של עמותת צהר, שמכריזה על תפילה "ביחד", עם הסברים בגוף התפילה וכל זה. עברנו ליד: בקומת הקרקע ובקומה הראשונה - הגברים. בשנייה, במרפסת סגורה מחניקה, הנשים. למטה עומד רב צעיר ומסביר, ומסביר, ומסביר, במאור הפנים השמור למי שקיבל עליו למשוך את החילונים הטמבלים לטקס האורתודוכסי. וזה באמת היה מצחיק, כי החבר'ה הטובים האלה מ"מרכז הרב"הזכירו לי פתאום דווקא את הסמול האשכנזי, כשהוא מחליט "לקרב" ו"ללכת לפריפריה", ו"להסביר" שם את הערכים שלו, ולא מבין למה לא רוצים אותו. אני בוחרת, בכל מובן, בצריף הקטן בגינה הקהילתית".
|
