הוא זכר את היום בו החליטה שהיא רוצה להפוך לצמח, מסבירה לו שמאסה בחיי אנוש. אמרה שהיא מרגישה שהיא לא צומחת יותר ולא מצמיחה, וגופה קר לה.
הוא זכר את הבחילה שחש כשעקב אחריה בזמן שנכנסה לעציץ החרס הענק שעמד בחצר האחורית, החול שהוציאה ממנו יצר שתי תלוליות אדמה סביבו. היא התקפלה במין רכות שכזו לתנוחת עובר. כמו בצק חמים וחלק התכנסה בו בתוך העציץ, מזכירה לו את בצק השמרים שאמו הייתה לשה לאפיית חלות לשבת והייתה מכסה אותו בשמיכה שיתפח. אולי אם יכסה עכשיו אותה גם היא תתפח, חשב.
כמה רצה שתתפח אשתו אהובתו, שבטנה תתעגל ותגדל, תעטוף את הילד שלהם בחמימות גופה ותזין אותו במתיקות של דבש וקינמון. אבל בבטנה של אשתו דבר לא גדל.
ידיה גרפו את החול שסביבה והיא הניחה לו לנשור על פניה ועל גופה ולכסות אותה. עוד ועוד חול אספה מתלוליות העפר. "החול יכסה את כולי", לחשה לו מבין הגרגרים שהחלו למלא את עציץ החרס שבתוכו ישבה. "ואז אצמח מחדש ואולי גם פרחים אצמיח".
"את לא יכולה להפוך לצמח אישה שלי", אמר לה. "השורשים שלך נטועים בי, והנה גם אני איני מצמיח דבר".
אך היא כבר לא שמעה אותו, נעלמה תחת האדמה שבחרה לה כבית חדש וקולה נדם.
בימים שאחרי לא מצא את עצמו בבית. היה מתהלך הנה והנה, מדי פעם יוצא לחצר ומתבונן בעציץ החרס, כולו געגועים לאשתו אהובתו, ואחר היה חוזר, נכנס אל הבית ועצבונו פוער חור ענק בחזהו.
בערב שבת הציפו שוב זיכרונות את לבו, ידיו נענו להם ובמטבח, שלו ושל אשתו אהובתו, החל ללוש. חלות לשבת לש. בצק חמים וחלק נוצר תחת ידיו, והוא מתפיח אותו ומכניסו לתנור. באפו ריח דבש וקינמון, אך פיו מר כטעם האדמה.
כשהשמש שקעה יצא לחצר, התקרב לעציץ בו נמה אשתו את חייה, והאדמה יבשה. חריצים של צמא סומנו בה. כאב צבט את לבו. חזר לביתו, הוציא את החלות המתוקות מן התנור, מזג חלב לכוס, את השרפרף הקטן שליד מיטתם לקח עמו ויצא שוב לחצר. על-יד העציץ העמיד את השרפרף והתיישב, הכניס פרוסת חלה לפיו ועם החלב השקה את העציץ ובו אשתו.
וכך, כל ערב שבת, אופה היה חלות, מצפה אותן בדבש וקינמון, יוצא לחצר, ממלא את פיו במתיקות ואת אשתו בחלב.
וערב שבת אחד, יצא שוב כהרגלו לחצר והנה שמיכת פרחים לבנה מכסה את העציץ.
