הכל נראה בו רגיל למדי, חשבה, למרות שעיניה היו אפופות שינה והיה לילה. אמצע הלילה. "באתי לתקן", הוא אמר לה, והיא התכווצה כשנזכרה למה הגיע כל כך מהר, אי-שם מהצפון. הוא אמר לה שהוא מיד יוצא לדרך, אחרי שסיפרה לו על האיש שניסה לקחת מה שלא רצתה לתת, והתעקש, וצעק, והכעס שלו חלחל אליה לגוף ומילא אותו בבועות גדולות של פחד. עד שנכנע והלך.
ועכשיו הוא פה. איש אחר. שהגיע לתקן. בשלוש לפנות בוקר.
הם עלו יחד לגג, ועמדו שם הם והלילה. היא הסתכלה עליו, מחפשת סימנים של איש שאכן יודע להציל ולתקן אבל שקט אפף אותו. מראהו השברירי, והעיניים שדבר לא ניתן היה לנחש בהן, עוררו בה תהיות, אבל משהו בה החל להירגע והשקט החל נוגע גם בה.
היא רצתה שהיום שהיה ייבלע בלילה הזה לגמרי, ולכן נכנעה למגע ידיו שביקשו רק ללטף. רגע אחרי, במיטה, כיבתה את הלילה וסערת הגוף האירה את שניהם. הזרות ביניהם אחזה בהם והלהיטה אותם, וכשצינת הבוקר הגיעה היא ליטפה אותם כמי שהיו שם כבר קודם.
הרעב למגע לא נרגע אצל שניהם גם בשבועות שאחרי, ואולי בשל כך לא הבחינה במשהו חריג אצל האיש שהבעיר אש גדולה בגופה ובלבה.
באחד הימים בא שוב בחשכת הלילה כי קראה לו, כי הייתה חייבת שיהיה לצידה. הוא והשקט שלו. הוא והסערה של גופו. אותו לילה הניחה את ידה על חזהו ונבהלה. היא לא הרגישה דבר. המקום שם ידעה שהנשמה שוכנת לא זע. שום פעימה לא הורגשה. היא הביטה בפניו, מבועתת, מחפשת אחר הסבר. "זה כך", אמר לה. "אין לי לב. כבר שנים רבות שאין לי לב".
קור עז הציף את גופה. לבה שלה פעם בקצב של שניים. "כיצד ייתכן"?, שאלה, "ומדוע? מדוע אין לך לב"?
"אין", ענה. "אין לי לב".
בימים ובשבועות הבאים לבה שלה החל לכאוב. את הרעב התדיר למגע שהיה בגופה השביע תמיד, אבל לרעב שהתפתח בלבה לא היה לו כל מזון ומרפא להציע. הוא היה איש בלי לב.
עם הזמן למדה להכיר אותו היטב, את האיש בלי לב שלה. טוב לבו, שנגע בסובבים אותו, נשאר כפי הנראה מאותם ימים רחוקים בהם לבו פעם עדיין בחזהו, ונראה היה שקסמו האישי דבק בו גם הוא מעברו. גופו היה מלא בנתינה, וצניעות שכנה בין אבריו. ועם הזמן מילא את השקט סביבו במילים שסיפרו את עצמו. אבל לב לא היה לו.
בשבועות שבאו אחרי כן כעס עלה בה לא פעם. "אנשים בלי לב צריכים שיהיה בהם סימן. אות, הרי אי-אפשר לבלבל ככה את מי שנתקל בהם", אמרה. והוא, חייך, אבל תשובה לא הייתה לו. "לך", זעמה לפעמים. "אני לא רוצה איש בלי לב לצידי". והוא הלך. ללא לב שיגרום לו לצער גדול, וללא צער שישבור את לבו.
וכשקראה לו חזר, כי הייתה חייבת שיהיה לצידה. הוא והשקט שלו. הוא והסערה של גופו. ואז חמלה מילאה את לבה, על האיש בלי לב שלה. האיש שמסתובב בעולם, בין אנשים, ללא לב. והרי ללב אין תחליף. הידיים - גם אם יגעו וילטפו את כל מי שקרוב לא ידעו אהבה מהי, הפה שינשק לא ידע אם הסעיר את הרגש, והרגליים תמיד יפסעו במקומות לא נכונים ללא הלב שיוביל אותם. כמה חמלה חשה על האיש בלי לב שלה.
בצר לה, פנתה למכשפים וידעניות שהציעו והבטיחו לה לב. רקחו מרקחות אותן ערבבה עם היין שהשקתה אותו בלילות, מלמלו כישופים וברכות אותם רשמה על פתקים שונים שהוסתרו בין הסדינים, והיו אף שנשבעו שיחדרו לנשמתו בלילה ויצמיחו לו לב חדש.
כסף רב שילמה בעבור ההבטחות שמעולם לא קוימו, ועם הזמן, צער גדול מילא את לבה על כך שלאיש שכל כך אהבה לב, לא יהיה.
בלילות, כשכבר נם את שנתו, שכבה ערה, כואבת, את לבו שחסר, ואת לבה המלא. ולילה אחד, בעודה מהרהרת בו ובלבו החסר, עלה במוחה רעיון. "איך לא חשבת על זה קודם", נזפה בעצמה.
מלאת התרגשות העבירה את יום המחרת. הכעסים והצער שמילאו את לבה תקופה כה ארוכה פינו את מקומם לתחושות של חידוש ותקווה. היא תדאג שלאיש שלה יהיה לב. היא תעניק לו את היכולת להרגיש, להתאהב, ולאהוב.
בלילה קראה לו. והוא בא. ובחדר בו למדו לנשום נשימות משותפות, הושיבה אותו ומסרה לו קופסא תכלכלה עטופה בסרט מוזהב. "אני נותנת לך את הלב שלי אהובי. אני נותנת לך אותו כי אני אוהבת אותך". והוא, נדהם מעוצמת הנתינה רועד כולו, פרם בעדינות את הסרט, פתח את הקופסא והחל בוכה.
"מדוע? מדוע שאקח את לבך"?
"משום שממקום של אהבה אני נותנת לך אותו. בכדי שתוכל להרגיש,
להתאהב ולאהוב", ענתה.
והוא לקח את לבה, והניח בחזהו, ורגש עז הציף את ורידיו ועורקיו, וכל גופו התמלא בו. הוא הביט בה ונפשו יצאה אליה. "אני אוהב אותך", לחש לה. והיא חייכה אליו, הניחה ראשה על חזהו, ולא הרגישה דבר.
