אין זאת כי אם הים, הדגים והטבע הם שהיוו מקור-השראה למסעדת "הזקן והים" שביפו העתיקה (רחוב קדם 83), שבחרה לשאת את שם יצירתו הספרותית המופלאה של הסופר האמריקני ארנסט המינגווי.
למסעדה הערבית הוותיקה, השוכנת מול נוף פסטורלי, הזדמנו שלושה, לעת צהריים, ותפסנו שולחן מרווח במרפסת הצופה היישר אל הים. לשולחן הגיע מבחר של 20 סלטים כספתח, עם קנקן-לימונדה ופיתות-טאבון. גיוון הסלטים וגם טריותם זכו בהחלט לשבחם של שלושתנו.
אך מסתבר שלא לעולם חוסן. לדאבוננו, לא בוששה המעידה הקולינרית לבוא. היא הורגשה היטב במנות העיקריות שבאו לפינו. בחירתי נפלה על שיפודי-פטריות, שהיו יבשים למדי ולא העידו על טריות-יתר. זו הייתה גם מנת-חלקה של בת הזוג, שבחרה שמנת-שרימפס, שאיכותם אף היא לא עמדה על הגובה.
טעם תעשייתי גורל חברה ותיקה, שהייתה נספחת שלישית לשולחן, לא שפר אף הוא לעומת שנינו. דג המושט שהוגש לה ראה מן הסתם ימים טובים יותר בעבר, באשר מסעדת "הזקן והים", יש לזכור, מתמחה במיוחד בענף הדגה.
כל שלוש המנות לוו, משום מה, בצ'יפס, בעלי טעם תעשייתי. מה לעשות, וזוהי התוספת האוטומטית המוגשת לסועדים ב"זקן והים" של עכשי חלפו (לבלי שוב?) הימים שהמג'אדרה המשובחת של המסעדה עשתה לסועדים את היום.
תוכו כברו בסוף הארוחה ביקשנו להתנחם בקפה ועוגיות ערביות, שבעבר הוגשו כאן על חשבון הבית, אלא שלא עוד. הפעם הובהר לנו שניאלץ לשלם עבור הקינוח שבחרנו: קרם-בוואריה. מצטער, אבל גם לקרם הזה היה טעם תעשייתי מדי, ואילו הקפה, שבעבר ניתן בפינג'אן מלא, הוגש הפעם במסורה של ספלון מקרטון, ותוכו היה תפל כברו.
החשבון על הארוחה לשלושה הסתכם ב-303 שקל, והוספנו תשר של שקלים לשרות שבהחלט היה די אדיב. את "הזקן והים" זיכינו ב-6 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי שלנו, והכל רק בזכות הסלטים.
