הגיעה העת לומר את האמת במילים לא מכובסות כמו: טרור אישי, אינתיפאדה, פיגועי דקירה, או כל מילה אחרת שאינה מגדירה במדויק את המציאות. חשוב שכולנו נבין שאנחנו נתונים בעיצומה של מלחמת דת מתעצמת הגובה יום-יום קורבנות בכול רחבי הארץ. ואיזה פתרון-התגוננות מציע לנו ראש הממשלה
בנימין נתניהו? הוא מגלה דבר חדש שכאילו נעלם מתודעתנו - שהאזרחים חיים בחזית, בעיקר בירושלים, ונדרשת מהם ערנות. במקביל הוציא לשוק התקשורת הוראה לשרים ולח"כים יהודים לא לעלות להר-הבית שאליה הוסיף השלמה: האיסור חל גם על ח"כים ערבים. ממש הוראות טעונות סמכות אך ביצועים של כלום. שהרי כבר לא מדובר בעוד פיגוע אלא בפגע שיש לו מטרה אחת: להבהיר לישראלים שהר-הבית הקדוש שייך בלעדית לערבים ולא ליהודים.
המלחמה הזו על הר-הבית איננה תופעה שפרצה במפתיע. היא החלה לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. הממשלה בראשות לוי אשכול השתלטה על הר-הבית והחליטה, ש"מתפללים יהודים שיעלו להר-הבית יופנו לכותל המערבי". ההחלטה אומנם לא קבעה שאסור ליהודים לעלות להר-הבית אלא רק שהאתר יתנהל על-ידי הווקף, ואילו האחריות לשמירת הביטחון והסדר על רחבת ההר תהיה בידי ישראל.
באמצעות הפרדה זו, כך האמין שר הביטחון דאז משה דיין, תימנע סכנת קונפליקט דתי. דיין עשה עוד מעשה "מנטרל סכסוכים עתידיים" כאשר החליט כי ל"לא-מוסלמים" תהיה זכות ביקור בהר בשעות שיתואמו מראש עם הווקף. בעיני המוסלמים הייתה להחלטה זו משמעות אחת בלבד: ליהודים אסור להתפלל על הר-הבית.
שנים חלפו והסטטוס קוו המוסכם הזה נשמר בקפידה. אבל בינתיים קם דור חדש ומיליטנטי של מנהיגות ערבית שהתעלם מהסכמות העבר והתחזק מעמדם של גורמי ימין קיצוניים בצד הישראלי ושני הצדדים ניסו בכל דרך אפשרית ליצור מציאות חדשה. בין שני המחנות האלה ניצבה ממשלת ישראל, שבחוסר המעש שהפגינה לבלימת המאבק בעודו באיבו, יצרה נתיב עימות דתי במקום להרגיע את הרוחות.
בינתיים התפתחה בירושלים הידרדרות חמורה בין ערבים ליהודים, כאשר כל אחד מהצדדים אומר על הר-הבית "כולה שלי". וכשאין דרך של פשרה - יוצאים למלחמה. גל הפיגועים שכבר פרץ בעוז עדיין לא הגיע לכלל מהומות המוניות והתפרעויות אלימות בכל שטחי ישראל ויו"ש. אבל קצב האירועים ומעשי הרצח מציבים את העימות האלים הזה במוקד התודעה והצליחו לערער לחלוטין את תחושת הביטחון האישי ברחבי ישראל.
הכרזות מתלהמות מצד שרים, חברי כנסת וחוגי ימין קיצוניים - אינן מתכון להרגעת רוחות הקרב. כל המתלהמים האלה מסרבים להבין, כי השימוש הנרחב בסיסמאות או במעשים מלבי אש איננו תורם להרגעת הרוחות ולבלימת התבערה. ואת החרב הקטלנית שהם שולפים באמרי-פה לוהטים אי-אפשר יהיה להחזיר לנדנה.
השאיפה העקרונית של המאמינים "השרופים" בשני הצדדים זהה אך למעשה שונה לחלוטין. זהה - כיוון ששני הצדדים מדברים על "זכויות תפילה" על הר-הבית. שונה - כיוון שהערבים רוצים אישור פורמלי לכך שרק להם יש זכויות באתר הקדוש, ואילו לגבי היהודים לא מדובר בזכויות אלא במניעת זכויות.
אם הצדדים רוצים לחיות בשלום זה בצד זה ולא להיות שבויים של קונספציה שגויה של "ירושלים היהודית המאוחדת", וכי רק בכוח הזרוע ניתן לפתור את הסכסוך המדמם, הם חייבים להגיע להבנות עם היריבים. המוצא מן הסבך הקיים טמון בחזרה אל הנתיב הקרוי "סטטוס קוו" שפירושו "המצב שהיה לפני המלחמה".
כדי להחזיר את הגלגל לאחור דרושה מנהיגות ישראלית היודעת לקבל החלטות קשות - בתיאום ובשיתוף פעולה עם הנהגת היריב. למשל: להודיע באופן חד-משמעי, כי מעתה ואילך ייאסר על יהודים, לפחות לפרק זמן מוגבל, לעלות לתפילה על הר-הבית. ואם משמעות החלטה שכזו תהיה התפרקות הקואליציה בראשות בנימין נתניהו, ובמקביל הליכה לבחירות - לו יהי.
עדיף לכולנו להתקיים במדינה החיה על-פי אמונתה בדרך של שלום, הבנה ואפילו "ויתורים כואבים", על פני מדינה היודעת רק לחיות על חרבה בדרך אל חורבותיה.
