יש זיכרון לכותבים, ואין מחיקה למילים הקדושות שנכתבו. שלושה יוצרים דגולים הלכו מעמנו, ולבֵּנו דווה על מותם: יצחק אוורבוך-אורפז, אריה סיוון, נעים עריידי. שלושתם ידעו להוכיח בכתיבתם עד כמה אין הספרוּת מנותֶקת מן המקום הזה, מן הרוּח הישראלית.
שלושתם שרו את שירת חייהם, ובָה בעת חשנו שזוֹ שירת הארץ, שירת המקום, שירת התמורות. ממרחק ימים אנו חשים, שזה היה הפּסקול של חיינו כאן, של זהותנו הנרקמת מכּוח המילים, זה סיפור ההוויה הישראלית המורכבת, הוויה שיש בה ישן וחדש.
נקרא שוב בספריהם המרתקים ונבין, עד כמה יש בכוח הספרוּת לבטא זהות, לעצֵב זהות: השורות שכָּתבו היו לנו לנייר לקמוּס של המתחולל בחיינו. מה שהיה, מה קורה, שירה בעידן של תמורות. השורות הכתובות ביטאו לבָּם של כותבים יחידים, ובד בְּבד היו סיפור חיינו.
אריה סיוון מתחבּר לחומרי ההוויה של עירוֹ תל אביב:
מֵי יָם מֵרֶחֶם הַחוֹלוֹת,/ שְׁקוּפִים, פּוֹרֵשׂ/ מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם, שֶׁיַּכְחִילוּ, וּמַזְרִים
בָּרְחוֹבוֹת הָהֵם, אֲשֶׁר הוֹלִיכוּ אֶת רַגְלַי,/ הָרְחוֹבוֹת הַמֻּכָּרִים לִי בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת. ( מתוך "לו הייתה בתל אביב").
ובשירו "סיפור על הסבתא" הוא מחבר בין המקום לבין לַחַן הנשמה:
אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת מֶה הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה/ לִפְנֵי הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק?
חוֹל הָיָה פֹּה פַּעַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, חוֹל בְּתוּלִי/ וְסָבָתְךָ הָיְתָה הוֹלֶכֶת פֹּה מִתַּחַת לַשִּׁקְמָה.
ובסיומו של השיר:
וְסָבָתְךָ, עַלְמָה תַּמָּה, חָשְׁבָה לְפִי תֻּמָּהּ/ כִּי אֵלּוּ הֵן סִימְפוֹנְיוֹת מֻפְלָאוֹת/ לִכְבוֹד הַשַּׁחַר הַבּוֹקֵעַ מֵחָדָשׁ.
יצחק אוורבוך-אורפז (הוגה התפיסה של "הצליין החילוני") ראה ביצירה סוג של אודיסיאה אישית להגיע אל התוכן הרוחני, אל הקודשים. ספרי הפרוזה שלו היו ספרי מסעות רוחניים, וראינו אותה הרפתקה של הלב בשיריו. כך כתב בשירו "חתנים" - תוך שהוא צולל למציאות הנסתרת מֵעֵבר למקום ולגלוי:
אֲחוֹתִי עָרְכָה שֻׁלְחָן/ "אִם יָבוֹאוּ/ שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן"/ הַכְּפוֹר הִדְלִיק/ נֵרוֹת/ עַל הַחַלּוֹן
אֲחוֹתִי הֶעֱבִירָה אֶצְבָּעָהּ/ בָּאֵשׁ/ "אַתָּה רוֹאֶה" אָמְרָה/ "זֶה לֹא חֲלוֹם".
וכך בשירו "אמי אישה בהירה" - הוא צופה בתנועותיה, ברצונה לחפש את היופי הטמון באותו פרח על המסילה ובקשר שלו לבנה שלה. בסיום השיר חושף המשורר את הרובד הכמוס הקשור ביצירתו, ברובד הנסתר של הדברים:
זֶה/ אֲנִי הַשּׂוֹרֵט אֶת הַמִּלִּים/ עַל הַשִּׁמְשָׁה.
פרופסור נעים עריידי היה משורר, חוקר ומורה, שפעל רבות למען קירוב הסִפרות לקהלים שונים. כיוצר בן הכפר הדרוזי מג'אר ידע להעלות ניגונים ישנים ולשלבם בתזמורת הישראלית. נקרא שוב בין השיטין בשירתו - ונראה כיצד הכפר על גווניו וצליליו מצטרף לפסיפס הישראלי, מוסיף לחוויה הישראלית המגוונת מרוחו.
כך הוא כותב על כפרו בשיר "כפר מג'אר":
אֵין מִלְּבַד עֲצֵי הַזַּיִת/ שֶׁיַּזְכִּיר לִי אֶת הַגָּלִיל/ שֶׁחָלַף לִפְנֵי שָׁנִים.
אִם תִּתְגַּלְגֵּל נִשְׁמָתִי/ בִּפְרִי הַ"סַבְּרֶס",/ אֶבְחַר אֶת הַצֶּבַע הַקּוֹצָנִי
לַחֲלוֹמוֹתַי./ כָּל-כָּךְ הִשְׁתַּנֵּיתָ, כְּפָרִי,/ בַּגִּלְגּוּל אֶל הָעִדָּן הֶחָדָשׁ.
שלושה יוצרים, שלושה צלילים - וכמה החיבור ביניהם מספר לנו את סיפורם האישי כּובֵש
הלבבות, את הסימפוניה של המקום והזמן הזה, את הסיפור הישראלי שלנו.
