גדולתם של גדולי המחזאים האמריקנים במאה ה-20 הייתה התמקדות כתיבתם ברובד החברתי הנמוך, במעמד הפועלים ואלה התלויים על בלימה מבחינה כלכלית וחברתית. רק כאלה, שחוו את המצוקות והעוני, המשברים והחוסר התקווה, הצליחו לתפוס את הצופים בגרונם, לרגש אותם ולהפוך לקלאסיקה של המאה. טנסי ויליאמס (1911-1983) היה בעצמו לסמל המעמד הזה. כבן לאב אירי שתיין שנטש את הבית באחת, והשאיר את האם ושני ילדיה לנפשם, כשחרב הרעב תלויה מעל ראשם כחרב דמוקלס; כשהעוני מחייב את האם אמנדה לעבוד קשה, ואת הבן טום (בן דמותו של טנסי) לעבוד כפועל במחסן ביח"ר לנעלים, וכשהבת הנכה,הסובלת מצליעה קלה, ובעית הנכות הנפשית באה לידי ביטוי בדיכאון וחוסר יכולת ורצון להתחבר לחברה; היאוש מפנה את טום לברוח מדי לילה מהבית ולבלות בשתיה במסבאות, כדי לשכוח את המציאות המרה. את האם הוא מחזיר להזיות על ילדות מאושרת, ואת הבת - למצוא מפלט בטיפוח ביבר של חיות זעירות מבדולח. דמותה של האם אמנדה, המוצאת מפלט בשחזור זכרונותיה מהימים בהם הייתה יפה וצעירה עם מחזרים בשפע, דמות זו אותה מגלמת יונה אליאן-קשת, מהווה למעשה את הליבה של ההצגה שמעלה תיאטרון בית לסין. שתלטנותה המציקה והלחץ שהיא מפעילה ללא הרף על ילדיה הבוגרים - אליהם היא מתייחסת כאילו היו קטנים - יחסה זה מעצים עוד יותר את טרגיות המצב. לכן טום נמלט מהבית בלילות, ולבסוף עושה כמעשה אביו ונוטש את הבית לעבר עתיד טוב יותר על ספינת צי הסוחר, ולורה, הבת המופנמת והסופר-רגישה (נטע גרטי, שהחלה את דרכה כאופליה ב"המלט" - כאן במשחק רגיש ביותר בעוצמתו) נמלטת נהמציאות תוך עיסוק בטיפוח גן החיות של צעצועי הקריסטל, שמהווים משל למצבה הרגיש והמעודן, והיחס הכה מתחשב בה מצד המשפחה. כאילו היא עצמה אחת מהחיות השבירות האצילות הללו. נדב נייטס/טום, מלא רגישות למצב הנפשי המורכב של משפחתו, בולע את הערותיה של אמו וחדירתה לחייו עד כדי כתישה, אך עד לנקודה בה אינו יכול יותר. גם כלפי אחותו האהובה הוא מקרין חום והבנה, ושומר עליה כעל בובת קריסטל עדינה שלא תישבר. הוא גם הפותח והמסיים את המחזה, כעין מדריך, אך משמש כקולו של ויליאמס עצמו. הקשר הכה עמוק (מדי) של טום לאמו ואחותו הוא שיצר כנראה את המעבר לניגוד, להיותו של ויליאמס עצמו בהמשך הומו. עובדה שלא הייתה מקובלת כלל בשנות השלושים שבהן מתרחש המחזה. מה שגרם להסתגרותו, והיותו בודד עד ליומו האחרון, בו נמצא מת במלון בניו-יורק. את הביטוי לצד החסוי הזה שלו, ביטא באחת הדמויות הדומיננטיות במחזהו הראשון "לא אודות זמירים" שהיה חבוי בעליית ביתו עד לפני כמה שנים, ורק ביוזמת וונסה רדגרייב, שביקשה מאחיה קורין שיסע לביתו של ויליאמס ויחפש, ועזרתה של מזכירתו שעדיין חיה אז, התגלה בעליית הגג המחזה, שעלה לאחר מכן בהצלחה מרגשת בתיאטרון "סירקל אין דה סקוור" בניו-יורק. קורין רדגרייב, אחיה של וונסה, שיחק בתפקיד מפקד בית הסוהר. בהפקה שהעלה סטודיו יורם לוינשטיין, בלט מאוד עמית זמיר בתפקיד ההומו שבבית הסוהר, בו מתרחש המחזה מצמרר הזה. שנות השלושים במאה עשרים היו התקופה הקשה ביותר שעברה אמריקה מאז מלחמת האזרחים ועד היום. הקריסה של הבורסה ב1929, התאבדויות האנשים, הרעב שפשה בכל המדינות, שגרמו לממשלה ליזום תוכנית לתמיכה באמנים תוך העסקתם ביצירות אמנות קולוסאליות עבור הציבור, שהניבה את הבסיס להולדת אמנים שבהמשך הפכו את ניו-יורק ל"מכה" של האמנות, למרכז האמנות הבינלאומי במקום פאריס, כמו ג'קסון פולוק וחבריו - כל אלה היו תוצאות הרעב והסבל, שמתוכם הגיחה הפריחה בעשורים של שנות הארבעים והחמישים ואילך, והיא שהעניקה (בכך שצרבה בנפשם), גם את התנופה של טנסי ויליאמס וארתור מילר, שהיו לדוברי הדור וסמלי המעמד העמל באמריקה מאז ועד היום. אין לתאר את התרבות האמריקנית בלעדי יוצריה אז, שצמחו מתוך הסבל והמצוקה. אך החיים לא היו יכולים להתקיים ללא התקווה, שרק הזכרונות והדמיון בו שגו האם והבת, העניקו להן את הכוח להמשיך, ולעמוד בפני המציאות המרה. כשמופיע חברו של טום מהעבודה לארוחה בביתם, אליה הזמין אותו טום במצוות אמו, כדי לנסות לגרום לו לחזר אחר לורה - מהווה ג'ים (גל אמיתי המדהים) את העוגן למציאות. לורה יוצאת מקיפאונה הרגשי, ונפתחת אל הבחור בן כיתתה לשעבר, ונשוא חלומותיה, והופכת למציאותית. אך דווקא בשיא הרגש בין שניהם, טופחת המציאות שוב על פניה: כשהוא מגלה לה שאינו יכול ליצור עימה קשר, כי הוא כבר מאורס ועומד להינשא. שבירתו שלא בכוונה את החיה האהובה ביותר על לורה, היוניקורן, החד-קרן, מסמלת את ניפוץ חלומותיה, ואיבוד תקוותה לצאת מקיפאונה החברתי ובריחתה לעולם ההזיות. כל המחזה משתנה באחת מרגע הופעתו של ג'ים/גל אמיתי על במה. ממחזה עדין, מינורי הוא מקבל תנופה דרמטית עם חדירת המציאות בדמותו של ג'ים. הרגשות המופנים פורצים החוצה, ומכאן הכל משתנה. ומכאן גם נפתחת דרכו של טנסי הצעיר לעולם הגדול וליכולת לכתוב את מחזותיו שהפכו לנכס צאן ברזל. דמות דומה ללורה בעדינותה, שבירותה והחיה בהזיותיה נטע ויליאמס ב"חשמלית ושמה תשוקה" בדמות אחותה של סטלה, שויויאן לי גילמה כה נפלא בסרט, וכעת בהבימה מגלמת אותה יבגניה דודינה. את כל אלה שכתב כה נפלא טנסי ויליאמס, תרגם ללשון מאוד עכשווית עידו ריקלין, שנחון במיומנות מופלאה לדלות את כל הרגישות והעדינות שבמחזות שהוא מתרגם, ולרקום בעזרת המילים את הקשר המילולי הנכון שנמסך במשחק הנפלא של השחקנים, הודות לבימויו של הבמאי הכה מחונן, והפורה שאין גבול לכשרונו, גלעד קמחי. קמחי יודע היטב כיצב לגעת ברבדים העמוקים של השחקנים, ולהוציא מהם את המירב. כך יונה אליאן שהקהל כה אוהב לראותה בקומדיות שוברות קופות, מצליחה לרגש וללכוד את הקהל למשחקה הדרמטי המהפנט, עד כי אי-אפשר להתיק את המבט ממנה, מעוצמות הרגש, רוויות האשליה העצמית שלה, וכושר הדיבור השוטף שאינו מרפה ממי שהיא מדברת אליו - והקהל אינו יכול להדיר את עיניו ממנה ולהביט בשאר השחקנים כשהיא מדברת. זוהי שחקנית טוטאלית - דרמטית בעלת עושר ביטוי פנימי ויכולת להחצינו בכזה כשרון. המוזיקה הכה מתאימה שערך אמיר לקנר נוסכת רגש ומשתלבת להפליא עם המתרחש, "יושבת" בקורלציה לעיצוב התפאורה הנכון האותנטי לזמנו של ערן עצמון, עם התלבושות של אורנה סמורגונסקי, והתאורה של אורי מורג עושה פלאים בכיוונון הזרקורים אל פני כל שחקן באשר הוא נע או עומד, בעוד כל השאר נשאר כמעט בעלטה, להדגשת תחושת העוני והאפלולית בחיי הגיבורים. אפילו תסרוקתה המסוגננת ברוח הזמנים ההם של יונה אליאן עשויה כיצירה בפני עצמה משערה הטבעי, ללא צורך בפאה. כל אלה גורמים לצופים להתמזג עם המתרחש, עם הדמויות ועם הדרמה שיצר ויליאמס. מחזה משובח של מחזאי עילאי, במאי גאון ושחקנים מצוינים. משהו שידבר ללב כל אחד, ושהזמן לא נגס בו בשיניו. להפך, הוא ממש נכון לעכשיו.