הם יושבים להם בקופסת פלסטיק, מחכים לכל הזדמנות להתנער, למתוח ידיים, להתרחק זה מזה. כבר קצה נפשם בקרבה המיוחדת, כולם כל הזמן בקופסא אחת.
קצת למתוח את הידים והרגלים, להתנער, לסובב את הראש מצד לצד, ליהנות ממשב הרוח ומחום היום. לכך מחכים הם בכיליון עיניים.
הם באים בגדלים וצבעים שונים. אלו מעץ ואלו מפלסטיק. חלקם רחבים, אחרים ארוכים או קצרים יותר. ערב רב, אך בעיקרם הם אחד: כמו מלקחים עם קפיץ באמצע, סוג ישראלי של "צ'ופ סטיקס". תפקידם, גם הוא אחד: לֹהחזיק את הכביסה, לחברה לחבל, לוודא שהיא לא תעוף עם כל משב רוח.
ישאל הקורא בתדהמה: עוד ישנם דברים כאלו? מי משתמש באותם חפיסי עץ, באטבי הכביסה בהם נהגנו להשתמש לפני עשרות שנים?
בזיל הזול לא רק שמשתמשים בהם עד עצם היום הזה, גם ניתן למצוא אותם בחנויות, ועוד לא שאל אותי איש: "מה בדיוק אתה מחפש?"
להפך, הם גם זולים וגם מפתים. הנה, שתי שורות היושבות על בריסטול - מצד זה ומצד זה - ומכוסות בנילון קשיח. והמחיר - בזיל הזול. אלו מזכירים נשכחות, ואלו מתהדרים בשלל צבעים. וכך איני עומד בפיתוי, ומוסיף לאוסף שיש לי בבית, עוד ועוד אטבי כביסה. חבילות מלא המגירה והארון.
דבר נוסף שניתן בקלות למצוא בארץ, אך איש אינו נותן דעתו עליו, הוא דודי המים על גגות הבניינים המשותפים. כל דוד שמש כזה מחובר לקולטי שמש המנצלים את קרני השמש הקופחות לחימום מים.
זוכר אני נסיעה עם אורחים חשובים מאד, שבאו לתרום או להתרשם מהמפעל הציוני, והנה אני מצביע, על דבר שכאן איש לא שם לבו אליו, אך עבורם הוא עורר ענין והתפעלות גם יחדיו.
טבע שני טבריה בואך הכנרת. באר שבע. ירושלים. בארץ כולה, מזה עשרות שנים, ניתן לראות את אותם דודי מים וקולטי השמש, בכל שכונת מגורים (גם אלו שהיום היינו מבטלים בזלזול מה כ"שכונות מחסור ועוני"). ראו איזו מדינה מתקדמת לנו, ואנו אפילו לא ידענו. לא שמנו לב. לא התייחסנו. קיבלנו זאת כמכת גורל, כמובן מאליו.
הכל בארץ עלה כל כך הרבה כסף: מים מהברז. חשמל לתאורה. כך שהתרגלנו לחסוך. כשיוצאים מהחדר, מכבים את האור. זה הפך להרגל, טבע שני. לא משאירים אור דולק.
מים חמים למקלחת? צריך להדליק את הדוד. וגם זה במשורה, כי הכל כך כך יקר.
למי היה מזגן? נו, באמת, לעובדי חברת החשמל ובני משפחותיהם המורחבות. הם זכו ב"חשמל חינם" על חשבונך וחשבוני. כשהיית עובר בשכונה ובין כל המרפסות רק אחת הייתה סגורה, האורות דולקים בכל החדרים והמיזוג לא מפסיק לרגע, ידעת בוודאות ששם גר עובד חברת החשמל.
כמה חם עד היום אני בדירה, אותן דירות "ישנות" (מסתבר שגם אנחנו הזדקנו) שבה אין מיזוג. אפילו לא מזגן אחד לרפואה!
איני יודע אם סבלנו פחות בעבר, או שהתרגלנו לחיים ופשוט לא התלוננו, או אולי עם חלוף העשורים העולם נעשה חם יותר מדי שנה, אך דבר אחד ברי לי: בשיא הקיץ, כשאני מוציא בקבוק מים קרים מהמקרר, מניח אותו על הרצפה ורואה בן מהרה שלולית שלמה המתהווה סביבו, שכן הבקבוק מזיע ומתלונן, "מדוע הוצאת אותי מהמקרר הקריר והנעים!?" אני מוחה את מצחי ונאנח, אנחה קורעת לב, "עד כמה חם, אוי כמה קשה!"
ניחא, צריך להתקין מזגן!
איני יודע על ימינו אנו, אך מתאר אני לעצמי שבכל דירה ובוודאי בכל בית-פרטי-צמוד-קרקע ניתן למצוא מכונת רחיצת כלים וכן מכונת יבוש כביסה כדבר מובן מאליו. איך אפשר בלי דברים בסיסיים כאלו? המהדרים אפילו יסבירו שמכונת הכלים חוסכת המון מים. אשרי המאמין. אני עדין מעדיף לרחוץ כלים ביד, למרות שללא כפפות, לאורך השנים, הידים מתייבשות ומתבלות, והחשיפה למים חמים מסתברת כלא בריאה בעליל, אך מגלים אנו זאת רק בערוב ימינו. עד אז, בטוחים אנו שדבר לא קורה, אנחנו עמידים כמו סיר נרוסטה (או אולי סיר חרסינה!).
אך מכונת יבוש כביסה? זהו לוקסוס מיותר לחלוטין. הלא כמו אותם דודי השמש על גגות הבתים, אנחנו אנשים חכמים ובידנו לקצור את אותן קרני השמש שכאן בארץ יש בשפע. הפתרון מימים ימימה - מאז תחילת הזמן עד ימינו אנו - חבלי כביסה!
לישון בנחת לכל בית שלושה או ארבעה חבלי כביסה מקבילים, הנמתחים בין שני מוטות מחוץ למרפסת, ושם ניתן לראות סדינים, ג'ינסים, מדי צה"ל (שעוד דורשים גיהוץ - לא לגחך, כך נהוג היה!), בגדי תינוקות, ילדים ומבוגרים כאחד. בליל שלם, מתבדר לו ברוח, מחוזק באותם אטבי כביסה.
מוציאים את הכביסה, פריט פריט, מהמכונה, מנערים היטב, והופ, מותחים על חבל הכביסה. תופסים מימין, תופסים משמאל, ואלו המהדרים עוד מוסיפים אטב או שניים בהתאם לפריט עצמו, וכך נשאיר את הכביסה משך היום כולו, לתפוס קרני שמש, להשתזף, להתחמם, להתמתח ולהתפנק. לפנות ערב ניתן להורידה ולקפלה - גם היא רוצה לישון בנחת - אך גם אם תשאר עד למחר בבוקר לא יקרה כלום.
מה קורה בימים קרים וגשומים? אם יש רוח, זו מזרזת את התייבשות הכביסה. אך אם יורד גשם, דק או זלעפות, הרי שאנחנו מוכנים מראש וישנם חבלים פנימיים, או כאלו במתקן הנמתח מקיר לקיר או חבלים על מתקן שעומד על הרצפה. או אז אין ברירה כי אם להניח את הכביסה בשכבות, זו על גבי זו, לבנות שכונות שלמות, בתקווה שהכל יתבייש בזמן כל שהוא.
עוד חבילה פעם היו תנורי נפט, אז ניתן היה להניח פריטי לבוש להתחמם ולהתייבש עליהם או בסמיכות אליהם. אך אלו כבר פסו מן העולם.
בחורף, חייב אני להודות, קשה יותר ליבש כביסה, אך בכל זאת מסתדרים.
אני אוהב את הוצאת הכביסה, סחוטה אך רטובה, מן המכונה, ניעור של כל דבר ודבר, בחירה של מקלות תואמים, ולפעמים ציוות מעניין - אחד מעץ והשני מפלסטיק, או אחד כחול והשני אדום, או אחד ארוך והשני עבה - ולאט-לאט הקופסא כולה, שגדשה על גדותיה בתחילה, מתרוקנת לה, וכבר לא נשארים שם אטבים, ואני רושם לעצמי, בין כל שאר הדברים לעשות, לקנות עוד חבילה בפעם הבאה שאני בעיר.
תודה שהצטרפתם אתי לטיול בין זכרונות העבר הרחוק. כה פנטסטי זה נשמע, כי מי ראה אטבי כביסה זה עידן ועידנים? בארה"ב חשמל, גז ומים עלותם מזערית, ומים חמים יש בשפע, ואיש אינו חוסך כי אין סיבה לחסוך.
בית בלי מיבש כביסה? רק בסרטים.
אך כאן בארץ, בכל רחוב עוד ניתן לראות כביסה על חבלים, מכל קומה כמעט, ובו בזמן שהרוח נושפת, מבדרת את עצמה ופורעת את הכביסה, כך גם הזכרונות מציפים אותי, בגעגוע ובאהבה, לימים שהיה מעט אך בעצם לא היה חסר, ימים שלבנו היה מלא ונפעם, גם אם החיים היו קשים מנשוא, והנה, יצאנו חצובים מאבן, אך עם לב זהב, לב אדם ולא לב של אבן.
