כל מי שאמר כי שירה באה ממכאוב, כנראה צדק. לפחות ברובם של המקרים. אם מכאב הגוף, אם מחֵסר ואם מכמיהה. בעוד מושא כמיהתנו בחיים אנו מתוסכלים וכואבים, והינה הגעגועים והחסר משתלטים על נפשנו לאחר העדרו של אותו אדם או העדרם של אנשים יקרים לנו וקרובים לנפשנו.
בתפיסה המיידית שעולה בי אומַר, כי ה"טל" זו המשוררת עצמה, וכי הקינה שבספר היא קינתו של אביה, אולי לא פחות משהיא קינתה שלה. אני רשאי לומר זאת על-אף שהיא אכן כתבה את עצמה, אלא שאנחנו קוראים ורואים את שניהם. אותה ואותו.
אַתָּה נָח עַל מִשְׁכָּבְךָ בְּשָׁלוֹם
בְּעוֹד אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת לְהָעִיר אוֹתְךָ.
מְבַקֶּשֶׁת שֶׁתְּסַפֵּר לִי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה
אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלֹּא קָרָאתָ לִי.
אוּלַי רַק כָּךְ אֵרָדֵם.
("מתחת לפני האדמה", עמ' 36)
בספר הפרוזה שלה, "לקרוא עיתון מול הרוח" משנת 2013 שאני חייב להזכיר כאן, היה אביה דמות של מי שנעלם בלי הסבר מחייה במשך שנים, הותיר זיכרון שאין בו הרבה נחמה וגרם לשְנות ילדותה ונערותה ואף בחירותה לבוא עגומות, מותיר בה משקעים עמוקים בשל תחושת נטישה שליוותה אותה. שנות חייה ומלחמותיה לשרוד, נעשו בגבורת נפש שבאה לאחר נפילה, בעוז וברצון עז, ואלה נשאו אותה כמעט מתחתית הנפש והעלו אותה חזרה אל הנורמטיבי הסביר והשפוי.
כל זאת יכולתי ללמוד מספרה הקודם, שנכתב בפרוזה לירית שכמעט גלשה לשירה, ובו סיפרה במשך מחצית הספר הראשונה על עצמה כאילו הייתה אחרת, בגוף שלישי וכמי שהתנכרה לעצמה ולאותן שנים שלה. קשה לנתק את הספר הזה מן הקודם, שבתחושתי הוא מעין המשך שלו, ובדַבְרה על אביה עכשיו היא גולשת לשירה כשם שגולשים הדברים מלבה, בנזילה ובזליגה. אבל כאן היא רוצה לקבוע גבולות ומסגרות לזיכרון ולמועקות שבליבה:
מֻכְרָחָה לְהַפְסִיק לַחֲשֹׁב עָלָיו
עִם כָּל טִפַּת גֶּשֶׁם מוּצָקָה.
הַקּוֹל שֶׁלָּהּ סוֹדֵק אֶת הַתִּקְרָה.
מַיִם מְזֻקָּקִים חוֹדְרִים מִלְמַעְלָה.
מֻכְרָחָה לְהַפְסִיק לְדַמְיֵן אוֹתוֹ
קוֹפֵא בְּקֹר שֶׁכָּזֶה
שׁוֹכֵל אֶת דַּעְתּוֹ
וְהַשָּׁמַיִם צוֹחֲקִים.
אִבַדְתִּי אֶת אָבִי.
לוּ יָדַעְתִּי מָה סָּעַר
הָיִיתִי עוֹזֶרֶת לוֹ לַחֲלֹף.
("מוכרחה", עמד 64)
למקרא השירים כאן, התחושה היא כי גברת איפרגן באה להציג פנים חדשות. פנים של אותה אישה שניעורה משינה הזויה שבה הייתה ילדה, ובאותה עת גם לצייר דמות חדשה של האב, כשהיא באה להעניק לו אהבה ומחילה ולפטור אותו בחוסר יכולת לשאת על כתפיו את האשמה שהייתה בו.
כמי שקרא את שני הספרים וכבר כתב על הראשון, באה לתודעתי המחשבה כי יכול להיות בה רצון עז וחלום - בוודאי לוּ אך יכלה להיות לה מציאות שונה - לכתוב את הספר ההוא אחרת. ספר שאולי במהלך חיים אחר לא היה נכתב. כי אינה רוצה באב אחר, אינה רוצה בחיים אחרים, היא רק רוצה שהכל ישוב ויתחיל מחדש, אבל יהיה טוב יותר.
נֶעֱקַרְתָּ מִמֶּנִּי כְּיֶרֶק
שֶׁשָׁרָשָׁיו אוֹחֲזִים חָזָק בַּאֲדָמָה,
שֶׁעָלָיו הַטְּרִיִּים הִגְבִּיהוּ מֵעָלֶיהָ,
וְהוּא נִמְשַׁךְ וְנִתְלַשׁ וְרָחַק,
וְכָל נִסָּיוֹן לִשְׁתֹּל פַּעַם נוֹסֶפֶת
לֹא יִתְקַבֵּל בִּבְרָכָה.
וַאֲנִי
שֶׁהָלַכְתִּי וְנֶעֱלַמְתִּי וְנֶאֱלָמְתִּי,
יוֹשֶׁבֶת הַיּוֹם מוּל כּוֹס יַיִן
שֶׁלֹּא פֻּלְשָׁה, מְנַסָּה לְהִמָּנַע,
רַק לֹא לַחֲלֹף עַל פְּנֵי גִּנָּתְךָ,
גִּנָּהּ שֶׁבָּהּ הַנַּעְנַע, רֵיחָהּ
לְמֶרְחַקִּים.
("פילוש", עמ' 71)
ואני שואל את עצמי: הלא חבויה ברצייה הזאת שלה את אביה, אותו אב, אהבה על-אף הכל? ואני משיב כי אכן כן, חבויה וגם מורגשת. והלא אנו אוהבים את הורינו באשר הם, טובים יותר או טובים פחות על החסרים שבם, מעצם לידתם אותנו. מעצם קרבתנו ותלותנו הרגשית והטבעית ובהיותם יחידים לנו. והינה היא רוצה בו, באביה, לא באחר. אין אפשרות לאחר. רק רוצה כי ייטב לעצמו ולה כדי שייטבו להם חייהם. חייה שכאן וחייו ששם.
כי אם בעבר חשה כי הינו חסר אחריות כלפיה - הינה עכשיו היא חשה חמלה, רצון לגלות לו אהבה, ויודעת כי בדרכו סבל לא פחות ממנה וכי באותה דרך שלו בוודאי גם אהב אותה. לפי כך הייתה נכונה על-אף התייסרותה לסבול למענו, אפילו לסבול עימו, להיות חלק מסבלו, ובלבד שייטב להם. לו, לה ולאמה, שדמותה העומדת מאחורי השירים וכורכת ברוחה את הספר נותנת בה את כוחה.
רָצִיתִי לִהְיוֹת הַבֶּכִי שֶׁלְּךָ.
כִּי מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי.
אֲבָל אַתָּה
בְּשֶׁלְךָ -
אֵינְךָ בּוֹכֶה
אוֹתִי.
("מעולם לא הייתי נהר", עמ' 70)
ומדוע "קינת התן"? מיהי אותה דמות של התן שמיילל מרחוק בלילות ושל מי היללה אם לא של האב הבוכה את חייו, את לבדיותו? שער שלם בספר הקדישה לתן, שבו הוא שב ומופיע, פעם מתבונן בה, פעם מילל כדי שקולו יגיע לאוזניה. מילל אולי את עצם היותו רחוק, את הימנעותו שלו מלהתקרב אל משכנה ולהיראות לאור יום. מתכווץ הלב לחשוב על אפשרות שכך אב מתרחק מיוצאת חלציו כי הוא סבור אולי שאינו ראוי לה.
זה אינו בלתי אפשרי. ואם כזה היה המצב, האם קינת התן היא קינתו שלו, לאחר הכל, יותר מאשר קינתה? אבל אני מעז ושואל ותוהה, שמא התן אינו אלא השתקפותה שלה בעיני עצמה, בן או בת דמותה שמשתקפים אליה ומייללים את כמיהתה שלה.
הִנֵּה מֵעִיר אוֹתִי מִשְּׁנָתִי. / הָיִיתִי / עֵרָה לְפָנָיו. // הוּא מְטַלְטֵל אֶת גּוּפִי / וּמְיַלֵּל אֶת רָאשִׁי / כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹאֶלֶת "מִי אָכַל אֶת מִי?" // הַתַּן מִתְחַמֵּק מִתְּשׁוּבָה. / הוּא נֵס עַל נַפְשׁוֹ / שֶׁל אָבִי. (הִתְעוֹרְרִי", עֲמ' 33)
הִתְעוֹרַרְתִּי / מָזַגְתִּי / מֵי שְׁתִיָּה. / הַתַּן הִבִּיט בְּצִמְאוֹנִי. / הוּא לֹא מָסַר פְּרָטִים. (מִתּוֹךְ "תַּן אֶחָד" עֲמ' 34)
בַּחֲלוֹמִי, / תַּנִּים קָטְעוּ דְּמָמָה, / בָּכוּ מְבוּכָה, / בְּעוֹד אָבִי שֶׁלִּי / קָבַע 'בִּתִּי', / עַל סֶלַע גִּיר.
(מִתּוֹךְ "חֲלוֹם", עֲמ' 37)
הבאתי רק את חלקם של אותם שירים, גם רק חלק מן החלקים. התובנה כי התנים, שכולם תן אחד וכולם איש אחד ואולי אישה צעירה אחת, נוצרה בי בעיקר למקרא אותו חלק בספר, "קינת התן" ותחושתי כי אכן כן. כי הרבה יותר מפעם אחת הוא מופיע כך - הוא מוזכר בספר שמונה פעמים - וכאילו היא עצמה ערה ומצפה לשמוע את יללתו הרחוקה, מלאת געגועים וכמיהה, ברצותה לראות את אותן עיניים שלו שלפחות בשיר אחד הישירו מבטן והביטו בה. לפי כך הוא מפתיע אותה בחזיונותיה, בהזיותיה, בחלומותיה. הוא נראה לה בסבלו, בהתרחקותו הכפויה, באלם שבו. באותו אלם שבה, שמטפטף אל שיריה ומציל את שפיותה. והיא מוצאת מפלט בחום של אמה, נתלית בזו שמצטנעת לידה ומתמסרת לה וכאילו חיה למענה:
מְנַסָּה לְהִתְקַשֵּׁר.
שׁוֹכַחַת שֶׁנֻּתַּקְנוּ פַּעַם נוֹסֶפֶת.
אִמָּא יְשֵׁנָה עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן.
אוֹרְחִים לֹא מַגִּיעִים.
אֲנִי מִתְעַלֶּמֶת מִכְּאֵב הַגַּב,
מֵהָרָעָב,
לִמְצִיאוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קַו.
(מתוך "חיוג חוזר", עמ' 13)
האם כל אלה הביאו אותה שלא לקשור את עצמה לגבר, מונעת עצמה מעבותות של רגש? האם היא חשה שאינה שלמה, שלא תוכל להינתן כל-כולה? או שמא האמון שלה אינו מלא בעטי כל מה שעבר עליה? נראה כי גם כשהיא מחובקת אינה מאמינה באופן מלא כי היא חבוקה. כי גם כשהיא נאהבת אינה בטוחה שהיא אהובה. לא רק מתחבבת. לא רק מתהנה, וכי לא תוכל להציע או לא תוכל לקבל הבטחת עתיד אמיתית ומלאה. כשהיא מקבלת הצעה להישאר ללון אצל בן-זוג, היא מקבלת אותה. אך מקבלת אותה מתוך נוחות, היא כבר שם, והיא נשארת ומחכה לבוקר. ובעודה מחכה, שכובה על גבה, עולים קולות התן ומהדהדים בראשה.
"תִּשָּׁאֲרִי לִישֹׁן" הוּא מְבַקֵּשׁ,
"אֵין לָךְ בֶּאֱמֶת לְאָן לָלֶכֶת
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה."
וַאֲנִי נִשְׁאֶרֶת.
מָה כְּבָר יֵשׁ לַעֲשׂוֹת?
בִּזְרוֹעוֹתָיו
הַשֵּׁנָה עַל הַגַּב
גַּם הִיא בְּדִידוּת.
("נשארת", עמ' 15)
ועל אף הכל, בתקווה שהינה באה ההזדכות ותעשה בליבה את שלה, היא עדיין עושה את דרכה החוצה מתוך שאריתה של אותה אפלה. מתוך אותו בור של החמצה, של כמיהה, של ערגה, של געגוע. וגם בשעה שהיא אמורה להיות נינוחה, מפכות בה המחשבות על בריחה, על היחלצות, על שחרור מהמועקות שעדיין רודפות אותה ומזנבות בה. אבל התקווה גדולה. כי הינה היא חופרת. אינה נרפית. היא נרפאת.
מֵי מִקְלַחַת רוֹתְחִים עוֹמְדִים
מַמְתִּינִים בַּדִּירָה.
שַׂקִּית שְׁקֵדִים,
אֱלֹהֵי הַדְּבָרִים הַקָּשִׁים.
הַכֹּל לִזְכוּתִי:
מִקְלַחַת, סָדִין, כַּר. הָעִקָּר.
וְהַפְּשָׁרָה נוֹחָה כְּכֻרְסָא,
כְּסַפַּת הַסָּלוֹן הַקְּרוּעָה
שֶׁעָלֶיהָ אִמִּי יְשֵׁנָה.
מוּל נוּרָה מִתְכַּלָּה
אֲנִי חוֹפֶרֶת מִנְהָרָה -
לָצֵאת.
("מנהרה", עמ' 25)
דולקת עכשיו תקווה ממשית וגדולה שהינה היא מתעוררת, כי בקצה המנהרה הזאת שהיא חופרת נראה שמחכה לה הזריחה. ומחכה לה נהרה מזוככת ומזוקקת שתפתח עבורה אחת ולתמיד את שערי חייה לרווחה. או-אז, במקום יללות התן שבמוחה תשמע לחישות חמות של אהבה. כפי שראוי לה. כפי שראוי לכולנו.
