השופטת: שרית זוכוביצקי-אורי, בית המשפט לתעבורה בירושלים המועד: יום חמישי, 16.7.2015, שעה 08:30 הנושא: תיקי תעבורה פליליים כאשר פותחת שרית זוכוביצקי-אורי את יום הדיונים, דומה שהיא מצאה את נוסחת הפלא שמאפשרת לה גם להתחיל בזמן וגם להימנע ממהומה - שני מאפיינים קבועים של אולמות תעבורה. אלא שעד מהרה מתברר, שהיה זה רושם שגוי - אם כי האשמה אינה נעוצה בה.
משום מה, יחידת התביעות של משטרת ירושלים שלחה תובע אחד המייצג אותה בשני אולמות. כן, ממש כך. הוא נאלץ לקפוץ מאולם לאולם, שוב ושוב ושוב - ואין פלא שהוא עצבני וקצר רוח. יתרה מזאת: לתובע אין כמעט שום סמכות, ועל כל שינוי בהנחיות שקיבל הוא חייב לקבל אישור טלפוני של אחד הממונים עליו - מה שכמובן גורם עוד עיכובים ועוד בלגן. רק אחרי שעה מגיע תובע נוסף, המקל מהעומס.
כל הנוכחים מותחים ביקורת על ההתנהלות הזאת. "ביזיון", מסנן נאשם היושב לידי. הקלדנית אומרת בציניות: "אין מספיק תובעים בירושלים". אחד הסניגורים קובע במילה אחת: "חוצפה". עמיתו מתרעם על המצב, וזוכוביצקי-אורי משיבה: "מה לעשות, יש כאן תובע אחד לשני אולמות. אדוני למעלה מצודק, אין מה לעשות". בעצם, היה לה משהו לעשות: היא יכלה להכניס זאת לפרוטוקול ולשלוח אותו לראש היחידה ואולי אפילו לראש ענף התנועה במטה הארצי. אם בית המשפט שותק, תהיו בטוחים שההתנהגות הפסולה הזאת של המשטרה תחזור על עצמה. מאוחר יותר תציין זוכוביצקי-אורי, שהעובדה שהתובע השני הגיע באיחור גרמה לכך שכל היומן שלה מתעכב בשנה.
הקלדנית נוטלת פיקוד לא נלאה אתכם בכל הפרטים של הבלגן שהתפתח עד מהרה, כאשר זוכוביצקי-אורי מנסה לקדם תיקים עם תובע נפקד-נוכח, שכאמור אין לו יותר מדי סמכויות. תחילה מנסה זוכוביצקי-אורי לסייע, ובאחד התיקים היא מכניסה בעצמה את שנת הלידה ואת עברו התעבורתי של הנאשם, אבל מובן שגם לזה יש גבול. היא יוצאת ללשכה ומבקשת מהקלדנית לקרוא לה כאשר התובע יחזור. כאשר הלה קופץ לאולם לכמה דקות, הקלדנית נוזפת בו: "אתה דופק לי את כל היום, לי אישית, אבל לא נורא. אני צריכה ללכת ב-12 ואתה דופק לי את כל היום".
בינתיים הקלדנית תוספת פיקוד, מכניסה לתיק פרטי הסדר טיעון ואפילו שואלת מה יקרה אם הנאשם לא יבצע את השל"צ. היא גם מזהירה את הנאשם שעליו להפקיד את רשיונו בתוך שבוע, ובכל מקרה - מיום חמישי הבא אסור לו לנהוג. סניגור אחר נכנס, אומר שיש לו היום הכרעת דין והוא מבקש לדחות הטיעונים לעונש. הקלדנית תוהה: "מאיפה אתה יודע שזה הרשעה?", וניתן להבין משפת הגוף שלו שהוא יופתע אם מרשו יזוכה. לבסוף גם הקלדנית יוצאת, ובשעה 09:10 מביאים אנשי השב"ס עצור שהיה צריך להיות באולם ב-08:30.
הבלגן חוגג, והוא אינו נפסק גם כאשר זוכוביצקי-אורי חוזרת לאולם בשעה 09:15. הקלדנית מקריאה את פרטיו של אחד מההסדרים שהוכתבו לה, זוכוביצקי-אורי שמה לה בצורה נאותה לפרטיות הנאשם ואינה מפרטת את נסיבותיו האישיות, וכמובן מאשרת את ההסדר.
"זו ממש דחייה מיותרת" בהסדר הבא מתברר עד מהרה, שיש מחלוקת בין התובע לסניגור על הפרטים. זוכוביצקי-אורי שולחת את התובע להתקשר לראש יחידת התביעות, והוא טוען שאין בכך טעם: "היא בישיבה, ואפילו אם אוציא אותה - איך היא תזכור את הפרט הזה בין אלפי תיקים שהיא מאשרת?". זוכוביצקי-אורי: "אין סיכוי להשיג אותה בכל אופן? חבל על הזמן של הסניגור והנאשם, זו ממש דחיית מיותרת". התובע: "היא צריכה לראות את התיק". זוכוביצקי-אורי: "חבל על הזמן. תשלח לה סמס. אי-אפשר לבזבז את זמנם של כולם!".
התובע יוצא, מתקשר, חוזר ואומר שאינו יכול לסטות מן ההנחיות. זוכוביצקי-אורי אומרת שביכולתה לדחות את הדיון ליום ראשון, אבל זה אבסורד. התובע אומר שלא יספיק לקבל תשובה, וזוכוביצקי-אורי מזכירה לו שמשמעות הדבר תהיה דחייה עד אחרי הפגרה. לבסוף מצליח התובע לקבל תשובה ברורה וההסדר נסגר.
כאשר מגיע סוף-סוף תורם של שני העצורים, זוכוביצקי-אורי נוטלת עד מהרה פיקוד ומצליחה להביא את התביעה וההגנה להסדרים למרות פערים שנראים בלתי פתירים. "שנייה אחת, האולם מלא, אני רוצה לחסוך בזמן", היא מסבירה ומתחילה בפינג-פונג בין הצדדים. לתובע: "יש לך הצעה? אתה הולך לטעון, יש לך משהו. הבן-אדם כבר שלושה חודשים במעצר". התובע: "אין סיכוי שבעולם שנסתפק בחודשי המעצר. העמדה שלנו היא שנה כולל ההפעלה של שמונה חודשים על תנאי".
"תנסה, אפילו בשבועיים" זוכוביצקי-אורי לסניגור: "יש לו תנאי. את השמונה חודשים הוא יעשה, אין שאלה. עכשיו הפער הוא ארבעה חודשים. התיק הוא מכביד". התובע יוצא, חוזר ואומר: "השנה כולל את השמונה חודשים". זוכוביצקי-אורי: "אני רוצה לחסוך זמן. הפער הוא חודשיים [האם העונש יהיה חופף במלואו או לא]. יהיה עשרה חודשים". עורכי הדין מתווכחים, וזוכוביצקי-אורי כאילו מרימה ידיים: "טוב, תטענו". התובע מבקש עשר שנות פסילה, וזוכוביצקי-אורי מגיבה מיד: "אתם מגזימים לגמרי. טוב, תטענו. רציתי לחסוך זמן. זה לא תיק לעשר שנים, ברור לגמרי".
זוכוביצקי-אורי מנסה שוב: "העמדה שלכם היא שנה [מאסר]. נעשה עשרה חודשים. אנחנו מנסים לגשר כדי לחסוך זמן, וגם אחר כך זמן של כולם [בערעור]". היא מציעה ארבע שנות פסילה והתובע יוצא להתקשר. הסניגור ממשיך להתווכח על המאסר, אך זוכוביצקי-אורי לא מוכנה לזוז אפילו ביום: "אבל יש לו על תנאי; עשרה [חודשים] בחופף זה סביר".
התובע חוזר: פסילה ל-4.5 שנים. זוכוביצקי-אורי מסכימה ואומרת לסניגור: "קח את זה". עכשיו הם מתווכחים על מועד תחילת הפסילה, בהתחשב בכך שהנאשם כבר ריצה 14 חודשים מתוך 24 חודשים שנפסקו עליו בהליך קודם. זוכוביצקי-אורי חותכת: "מהיום". כאשר זוכוביצקי-אורי מכניסה את ההסדר לפרוטוקול, התובע ושניים מהסניגורים - שלושתם שומרי מצוות - מדברים על מנהגי שלושת השבועות ועל אכילה ביום שישי.
"התיק של אשרף - הפער הוא חודש", אומרת זוכוביצקי-אורי לתובע על התיק הבא. "גם כאן אני רוצה לחסוך זמן". התובע מראה לזוכוביצקי-אורי את התיק, בו כבר הסכימה המשטרה להפחית חודש מהעונש המקורי שעמדה לבקש. זוכוביצקי-אורי: "מה עם שאר הרכיבים?". התובע והסניגור משוחחים ("אין מחשבים, רק שתדעו", מעירה הקלדנית). היא פונה לסניגור: "לשישה חודשים הוא מסכים" - אבל התובע עומד על שבעה חודשי מאסר. הסניגור אומר שיסכים לשישה חודשי מאסר ולהארכת הפסילה מ-36 ל-42 חודשים.
התובע מסביר: "זה תיק חמור מאוד". זוכוביצקי-אורי: "בגלל זה הוא יישב מאחורי סורג ובריח בתיק ראשון. העונש בהחלט ראוי לעבירה. תנסה, אפילו בשבועיים. שישה וחצי וגמרנו". התובע יוצא ומקבל אישור: 6.5 חודשי מאסר ופסילה לשלוש שנים.
השורה התחתונה: זוכוביצקי-אורי נופלת קורבן להתנהגות החמורה של המשטרה. כאשר העניינים מצויים בידיה - היא פעילה ביותר ומצליחה להגיע להסדרים. לצד זאת, אין היא מצליחה (ולמעשה גם לא מנסה) להשתלט על הבלגן באולם ובמיוחד על השיחות הבלתי-פוסקות המתנהלות בו. יעילות: 9. מזג שיפוטי: 7. 