תמונה הייתה תלויה על הקיר בביתי. מקום של כבוד היה לה - מול דלת הכניסה. התמונה הגיעה אל ביתנו לפני שנים רבות ואז גם שמעתי את סיפורה. לפני כשבוע מסרתי את התמונה ובכך השלמתי מעגל חשוב, שאת סיפורו אני מתכוון לספר כאן.
כשמרים הייתה סטאז'רית צעירה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הייתה עמה סטאז'רית צעירה אחרת, שושנה שמידט (לימים, שושברמן). שתיהן התמחו אצל שופטים ידידים, שתיהן היו חברות ולימים נהיו עורכות דין ואף שופטות. שוש התחתנה עם ראובן ברמן (לימים ברמן-קדים) והוא היה לצייר מצליח ואף מרצה לאמנות בבצלאל ובטכניון.
מקום בולט את תערוכתו הראשונה ערך ראובן ברמןבשנת 1966 בתל אביב והידידה הצעירה, מרים התאהבה באחד הציורים בשחור/לבן. "באתי לתערוכה כל יום והסתכלתי בתמונה", סיפרה לי לאחר זמן. "כשנגמרה התערוכה, קניתי את התמונה שכל כך הקסימה אותי".
כשעברנו להתגורר ביחד, מרים ואני, תלתה את הציור במקום בולט בדירה ואחר כך עבר הציור ותמיד מצא מקום מרכזי, מול דלת הכניסה. שוש ברמן ביקרה אותנו ובכל פעם ביקשה לקנות את הציור. לא ידעתי ממנה על כך, אבל מרים סירבה להצעה וסיפרה לי עליה. סיפרה והוסיפה הערה: "אחרי מותי, תן את הציור במתנה לשוש". אמרה לי ולא סיפרה דבר לידידתה.
שנים עברו, התמונה נשארה וגם סיפורה כך. כאשר מרים נפטרה, פניתי אל בתה ואמרתי שהגיע הזמן לעשות מעשה. היא השיבה בקצת תמיהה: "אמה אף פעם לא אמרה לי זאת, אבל אני מסכימה". עברו שבועות וחודשים אחדים ודבר לא נעשה. אבל קיבלתי הודעה: "מלאה שנה למותו של ראובן. יש אזכרה". נסענו אל ביתה של שוש ברמן והתמונה איתנו. היו שם המון אנשים שאני לא מכיר ונתתי את התמונה במתנה. שוש התרגשה עד דמעות וגם אני התרגשתי. מילאתי אחר הצוואה.
