סיפורו של פול אוסטר הוא על ילד שגדל במצוקה הנוראית של שנות המשבר הכלכלי בארה"ב של שנות ה30, והתעללות שעבר מצד דודו האגרסיבי. עד שיום אחד "קונה" אותו אחד בשם "מאסטר יהודי" (במילעל) במטרה להופכו לילד פלא שיעשיר את קופתו במופעי ריחוף באויר. את הקורות אותו מצליח עירד רובינשטיין לפרוש לצופים בעושר וויזואלי, הודות לתנועה המרהיבה של השחקנים שעיצב כה נפלא עמית זמיר, תנועה שמהפנטת כל צופה ומשדרגת את כל ההצגה. כך גם המוזיקה המקורית הקסומה שיצר רועי ירקוני עבור ההצגה, ש"מדברת" ומשתלבת עם ההתרחשויות תוך מתן הדגשים נאותים בזמן ובמקום, וכמובן - משחק מרגש ואכספרסיבי ביותר של כל צוות השחקנים. הפקת תיאטרון גשר שונה מאוד מהפקת סטודיו יורם לוינשטיין בשנה שעברה. בעוד שם היא הייתה תמציתית ונטולת אפקטים, הרי בהפקת "גשר" השמיים הם הגבול. ההצגה נפתחת בהשתחוויות כל צוות הקרקס שמודה לקהל הצופים, כשהדגש על מחיאות סוחפות לפרפורמר הראשי, ילד הפלא שעף באוויר. מיד לאחר הצהלה והמוזיקה הבימאי-המחזאי לוקח את הקהל לנקודה בה החל הסיפור. הסצינה בה הדוד סלים (מיקי לאון) מתעלל בילד, היא פנינה ומשיאי ההצגה. מיקי לאון הוא טיפוס של מלך: אדנותי, מקרין שליטה וכוחניות בכל תפקיד שהוא מבצע. כאן, כעלוב נפש בהמי וגס רוח, הוא מראה את הרבגוניות שלו ביכולת למלא כל תפקיד. כך הוא גם מרתק בימים אלה בסידרה "כפולים" בטלוויזיה. יחסו הבוטה והאלים כלפי הילד, מסביר את הקלות בה הילד עובר לידי ספסר הנשמות "מאסטר יהודי". הופעתו של מיקי לאון בחלק השני של ההצגה מהפנטת עוד יותר, ומעניקה שיא דרמטי לכל הסיפור. הדמות הקשוחה השנייה הכה בולטת בהצגה, ומלווה את הסיפור מתחילתו ועד סופו - היא של "מאסטר יהודי". גלעד קלטר נוסק בתפקיד זה שכה עשיר בניואנסים, ושולט בבמה על הילד וכן על כל חבורתו בהטלת שררה עד אימה. זהו תפקיד שכמו נולד עבור קלטר, שיוצק בו את מירב התכנים והגוונים, כמו היה דמות היהודי במחזהו של שייקספיר... הלל קפון שכה הצטיין בהצגת "המחברת הגדולה" הן בסטודיו יורם לוינשטיין והן כשעלתה בת' גשר - כאן בתפקיד הילד, וולט, הוא עילוי אמיתי. הילד מצליח לפלח את ליבנו לפלחים ולגרום לכל אחד להתחבר לגורלו האכזר, ולהתאקלמותו בתפקיד שהועיד לו המאסטר. מאמציו לתרגל את הרחיפה באוויר מרתקים ומהדקים עוד יותר את ההתפעלות ממשחקו של קפון הנפלא. אך השיא מצוי לקראת סוף ההצגה, כאשר המציאות מתערבת בנסיקה ובתחושת הורטיגו, שגורם לסחרור ולנפילה. ההצגה מלאה בפעלולים והמצאות וויזואליות ואדריכליות יפהפיות מפתיעות, שת' גשר ידוע בהן, מבית מדרשו של יבגני אריה, מנהל התיאטרון, ובתלבושות מלאות הדמיון שעיצב מיכאל קרמנקו, שחתום גם על עיצוב הבמה. חבל רק שהתאורה חלשה במקרים רבים, ללא פולוספוט, ונבצר לקלוט את כל העושר האכספרסיבי של השחקנים המעולים. בהצגה נוטלים חלק גם חבורת האנשים האקלקטית שאסף המאסטר לחווה, אותה קיבל מבת זוגו, אישה יפה שעזבה את בעלה עבורו. בחווה מצויים "איזופוס", כושי שהפך לנכה כי הוכה באכזרות בידי הקו קלאקס קלאן, בעל מטען פילוסופי, אתו נהנה המאסטר לשוחח על פילוסופיה. אותו הוא מטפח ע"מ שיקבל מילגה וימשיך את לימודיו באוניברסיטה, ובזה הוא מצליח. אורי יניב כ"איזופוס" (אך גם בתפקידו כקוסם בקרקס), מעורר הרבה אמפטיה לסבל הגופני בשל נכותו, הודות להבעותיו ומשחקו המרשים. ואוסטר מנצל את סיפורו של הכושי, ע"מ לאזכר את סיפור הסבל ומעשי ההתנכלויות, הלינץ' והרצח של הקו קלאקס קלאן את הכושים בארה"ב בפרט בשנות השלושים. מלבדו ישנה "מריון ווית'רספון" - קארין סרויה, החשקנית שהמאסטר פחות ופחות דואג לחשקיה, מאז העניקה לו את החווה, וכך היא מממשת אותם בעזרת קואובוי נאה וגברי, פאולו .א. מואורה, ואפילו מנסה ללא הצלחה לפתות את הנער הבתול. לוסי דובינצ'יק הנאה והמוכשרת ממלאה תפקידים זעירים, ואף מתופפת בקטע מוסיקלי, אך גם כמשאת לבו של הנער שהתבגר, היא מצליחה לבלוט בקסם שלה, וכן מצויה בחווה אנג'לה שטיינגרט כאשה אינדיאנית, כדי להשלים את האוסף הרבגוני האתנוגרפי. היותו של פול אוסטר יהודי בעצמו, ותפקיד המאסטר היהודי בסיפור, מעניקים לבימאי הזדמנות להחדיר קצת יידישקייט להצגה, בכמה קטעי שירה קצרים ביידיש. שירתם של גלעד קלטר, וכן של הלל קפון בסיום ביידיש, חודרת ללב ומסובבת את סכין הרגש בתוכו. הצגת "מר ורטיגו" בת' גשר היא חוויה מרתקת ומסעירה שאסור בשום פנים להחמיץ.