ביום השנה השני לפטירתו של אריק איינשטיין השתתפתי בערב מוסיקלי מרגש לזכרו בבית משפחת טל ברמת אילן. הנחייה עם הרבה טקט של שירלי סוטון. קצת קטעי וידאו והרבה שירה של עידו טל, תושב השכונה שהפליא לנגן על הפסנתר והגיטרה כאשר סייעו לו במלאכת הנגינה והשירה סתיו פוקד, אברי סוטון וצחי דאלל. הערב הזכיר לי נשכחות של מפגשים שונים בין אריק לביני מאז ילדותי התל אביבית. אי אז נולדתי וגרתי ברחוב לוריא 12 בתל אביב. בסוף שנות ה-50 נבנה בית "חדש" מול ביתי בלוריא 11 ובו, כך נאמר לי, אמורה לגור משפחה שזה היה תיאורה: האבא שחקן בתיאטרון "אוהל" ושמו יעקב, האימא, דבורה, פעילה בארגון אימהות עובדות. לזוג ילד, ספורטאי מצטיין בן 17 (כפי שזכור לי) ושמו אריות (שם חיבה לאריה). שם משפחתם הוא איינשטיין - כך נאמר לסקרנים. הנער, בנם של דבורה ויעקב די עניין אותנו כחובבי ספורט כי גילינו שהוא אלוף הארץ בקפיצה לגובה וביידוי כדור ברזל. מין שילוב מוזר אבל כזה היה השכן החדש והצעיר. אנחנו ילדים בני פחות מ-10 שיחקנו כדורגל בכביש בצומת הרחובות לוריא ואהרונוביץ. קורות השער היו תמרור האין כניסה בצד אחד ועמוד החשמל בצד השני. משהו כמו 3-4 מטרים. לעתים, בבעיטה חזקה מדי, היה מתנפץ חלון ביתה של משפחת רודניק שגרה בקומה בראשונה. מעת לעת היה עובר על ידינו הבחור החדש והגבוה, בדרך כלל, עם גיטרה (הדון ג'ואן עם הגיטרה קראו לו האימהות של כולנו) ומבקש לשחק אתנו. בהכירנו את יכולת הניתור שלו (אלוף ישראל בקפיצה לגובה) בעטנו אליו את הכדור לנגיחה אי-שם לגובה חוטי החשמל והבחור-אריות - ונהנינו לצפות בצעיר המקפץ לגבהים ומנסה לנגוח בכדור אל השער. מפעם לעת כאשר הנגיחה לא הייתה מוצלחת העיר בריש מתנגנת: "שהרוח לא תפריע". שחקן לא רע היה הבחור שלימים שונה שמו מאריות לאריק. רק לאחרונה עדכן אותי אחד מילדי השכונה (הילד-היום מעל גיל 60), שמואל ה. שמו, שאריק היה עבורו "אריק מתיר אסורים". כל זאת משום שאחד ממעשי הקונדס החביבים עלינו בשכונה במסגרת ההתעללות הילדותית בילדים היותר קטנים היה לשכנע את הילד ללפף רגליו מסביב לעמוד התמרור כך במין ליפוף שלא ניתן להשתחרר ממנו ולהתירו רק כעבור זמן. באחד הערבים ביצענו (חברי ובן גילי אורי דיקובסקי) את התרגיל על אותו שמואל. באותה פעם, כנראה, קראו לנו הביתה והשארנו את המסכן כבול לעמוד מבלי יכולת לחזור הביתה. למזלו עבר שם המלאך המושיע בדמותו של אריק שהתכופף והתיר את המסכן ואפשר לו להגיע הביתה במורד הרחוב. חלפו להן מספר שנים ואריק הספיק להשתחרר מהצבא להתחתן עם אלונה לשם ולהתגורר ברחוב המקביל-חובבי ציון. מלבד היתקלויות ברחוב שבהן התברר כי ליקוי הראייה שלו הלך והחמיר והוא גם נתקע באותו תמרור "מתיר האסורים" של פעם הפכה בתו הבכורה שירי - לתינוקת שאהבנו לזכות בחיוכיה ובחוכמותיה של הקטנטונת היפהפייה. פגשתיו שוב בהיותי רכז חינוך חברתי בבית הספר תיכון עירוני ה בתל אביב והייתי שותף בארגון הופעה שלו (מתי שהוא להערכתי ב1974) בפני תלמידי בית הספר. הופעה מדהימה ובלתי נשכחת. אך לפני כשנתיים ביקש הנשיא פרס לארח את איינשטיין על שולחנו במשכנו לארוחת צהריים. סוג של מחווה ליוצר ענק ויחיד בדורו. יום יומיים אחרי ההזמנה בשעת ערב מאוחרת צלצל לפתע הטלפון הנייד שלי ועל המסך מספר לא מזוהה. ידידי, הכתב מעריב ומומחה הספורט, אביעד פוהרילס היה על הקו. "אריק איינשטיין מבקש לדבר אתך". האמת, על-אף גילי הדי מופלג התרגשתי. אריק? איינשטיין? רוצה לדבר איתי? בסדר מלמלתי לפוהרילס. מהעבר השני של המכשיר נשמע קולו הכול כך מוכר וכל כך ערב לאוזן של אריק. בגמגום מאוד לא אופייני ובקולו מלא התרגשות פתח ואמר: "אני מבקש שתתנצל בשמי בפני שמעון פרס שאיני מקבל את הזמנתו לסעוד על שולחנו". "למה?" שאלתי ואריק המשיך בהססנות ובחוסר ביטחון גדול: "אני, אני... פשוט לא מסוגל" אמר בקול רועד. "פרס הוא איש ענק. מה לי ולו?". ניסיתי להסביר שכבוד הוא לפרס לארח יוצר כמוהו במשכן הנשיא אך דבר לא עזר. אריק נשאר בגמגומו ובשלו "אני לא יכול לעמוד בזה. הכבוד גדול מדי ולא מגיע לי". הבנתי והחלטתי לגאול אותו מייסוריו וזרקתי מילה על כדורגל. "לדעתי," אמרתי לאריק "טיש היה גדול שחקני השדה של הפועל תל אביב". תוך פחות משנייה נפרץ הסכר. הגמגום נעלם כלא היה ושטף דיבור של כרבע שעה יצא מגרונו: "אתה זוכר את הגול של גדעון טיש בבעיטת עונשין בדקה ה...בשנת..... . איך בלם לבד חמישה שחקנים בדרבי בתאריך...וכן הלאה מעוללות הפועל ת"א. כזה היה אריק-מפגישה עם הנשיא פחד, ממפגש עם הפועל תל אביב פרח.